היא ישבה והביטה בו. כמו תמיד ליבה החסיר פעימה.

היא לא הראתה דבר. עכשיו היא כבר ידעה - הוא רוצה אותה חזקה!

היו ימים שבהם נתנה דרור לכל מחשבותיה.

הייתה אומרת לו שליבה מלא באהבה.

סיפרה לו עד כמה היא רוצה, חשפה בפניו את המקומות האפלים שבתוכה.

הוא הקשיב, לעיתים שאל, אבל משהו בו היה תלוש, היה בו ניכור קשה וקר.

באותו לילה קודר, ברגע נדיר של כנות אפלה הוא שאל היכן נעלמה אותה אחת שפעם הייתה? איפה אותה האישה החזקה?

היא נשברה לרסיסים, היא כעסה, זאת הייתה הפעם היחידה בה הטיחה בו האשמות, בו ובכל העולם. היא התרסקה, שמחה שהוא לא לידה, הבינה שמבחינתו כשהיא בוכה היא ניתפסת בבושתה.

בכוחותיה האחרונים סיפרה לו עד כמה היא רוצה את האחד שיאהב אותה בדיוק כפי שהיא. בקול רועד לחשה עד כמה רצתה שהוא יהיה האחד.

הוא לא היה שם. היה לה ברור שהוא רוצה אישה חזקה ואמיצה.

הוא ניתק את השיחה והיא התפרקה. היא בכתה לבדה, רצתה לצרוח, רצתה שכל מי שחשוב לה יידע שהיא במצוקה. אבל היא הבינה, דמעות של אישה חזקה לא מעניינים אף אחד.

מתוך אותן דמעות היא התחילה לבנות חומה. חומת ברזל יצוקה, חומה גבוהה ואדירה.

חומה שתמנע ממנו להיכנס לתוך נפשה,

חומה שבזכותה הוא ימשיך להיות שלה.