שי יקר,

כתיבתך מחסירה פעימה (ויותר). כמו תמיד, אתה מפליא לנגן על מיתרי הלב.

איך אני רואה את נקודות המפגש בין שתי הרכבות? נקודה אחת היא אכן כאשר הרכבות חולפות זו על פני זו, ולהרף עין, בהבזק קצר מאוד, מדובר במפגש מרגש וממלא את הלב בשמחה.

הנקודה השניה של מפגש אפשרי בין השתיים, היא כאשר פסי הרכבת מצטלבים והרכבות לא מספיקות לנטות למסילה הנכונה, ואז מתרחש מפגש קטלני...

עצוב משהו.
קשר שנגמר ואין יותר מאומה.
לא שיחה, לא מגע ובקושי מבט חטוף ומהיר.
זולת קווים מקבילים שעולם לא נפגשים.
הבעייה, שאף על פי כן, אי אפשר להתנתק
וההסתפקות במועט היא זו שמחזיקה את הקשר ב"חיים".

דווקא התחנה הסופית היא פתרון הולם...

כתוב נפלא.

אני קוראת מה שכתבת וחושבת לעצמי:

כל כך הרבה דרמות מתרחשות ברכבות, בתחנת הרכבת, בעזיבת הרכבת את הרציף...

קלסיקות, יצירות אלמותיות חרוטות בראשי בזכות הסצנה בתחנת הרכבת, ברכבת החולפת..

אנה קרנינה, (טולסטוי) הגברת עם הכלבלב (צ'כוב) החיה שבאדם (סרטו הענק של ז'אן רנואר) ועוד...

בחרת לך לוקיישן מנצח, כדי לבטא את הכאב על המש(ע)א האישי, הדרכים הנפרדות, הכיוונים השונים, 

כשאוהבים, אין כואב מקווים מקבילים. כשמשתוקקים מסתפקים ב...אפילו...רק...קצת...לראות...

שלא ייגמר לעולם.

האומנם???

***

אני אוהבת את הכתיבה שלך. אני אוהבת את הכנות שבכתיבתך, את ה(כאילו) פשטות הצורבת.

הכתיבה שלך, מבחינתי, היא חיים.

מה נכון יותר? תכונות דומות? שונות? קו- האמצע?השלמה? לכל אחד הפיתרונות הייחודיים רק לו.

מתוך מושבך

ראיית חייך..

מקווה שהאור ישכון בו

לעד.....

ויוגשמו מאוויך....

אוהבת את המילים הצבעים

ומה שביניהם....