צטט: אופההלחמים 2012-05-16 11:04:40

יום הזכייה בפרס הגדול בלוטו (שחזור מילוי הטופס מאתמול בערב....)

----------------------------------------------------------------------------------------

היום שבו הפסקתי להרגיש שאני דורך על זכוכיות...

-------------------------------------------------------------------

זה התחיל מהרגע שפתחתי את העיניים בבוקר.
הושטתי יד לכוס מים שהיתה ליד המיטה והאצבעות החטיאו בשני מילימטר, היא נפלה, נשברה על הרצפה.
ברור שדרכתי על הרסיסים הקטנים שאי אפשר לראות בכלל וחתכתי את כף הרגל...
הדוד חשמל לא עבד. קצר. משהו התקלקל.
זה המשיך בזה שגיליתי ברגע שכבר הייתי צריך לצאת שאין אפילו זוג גרביים נקי אחד כי כולם במכונת כביסה. רטובים. עוד לא תליתי אותה.
זה המשיך בזה שהבנתי אחרי שעה של חיפושים היסטריים שהארנק עם כל המסמכים הלך לאיבוד
אני בדרך לתלות את עצמי.
זה הדרדר עוד קצת כשהמנוע של הרכב סרב גם הוא דווקא היום להידלק. זה השתפר עוד יותר כשגיליתי שוונדליסטים פינצ'רו את הגלגל האחורי. או שסתם הוא החליט להתפנצ'ר דווקא היום ?
מה העניינים אתכם ? סוג של תיאום כללי ? כולם עלי ביום אחד ?
הדרך למוסך היתה עצבנית, כל הפקקים בדיוק כאן, במסלול הזה, ניסיתי לחתוך. העצבים טיפסו לי, והסירנה של הניידת שסימנה לי להמשיך אחריה ולעצור בצד..הראתה לי יופי לאן היום הזה מוביל.
זה לא היום שלי.
זה כל כך לא היום שלי.
שתקתי כדי לא להסתבך.
הדבר הכי טוב שאתה יכול למען עצמך ביום כזה זה לא להחמיר את המצב. ופשוט לחייך ולשתוק.
נכון ? לשתוק. לחייך . לקבל הכול באהבה.
אהבה או אל אהבה החיוך המאולץ נמחק סופית כשהכרטיס ויזה נבלע
לא בגלל שגיאה במספר.
בגלל שגיאה של מי שחינך אותי להתנהלות כלכלית. מינוס שחרג מזמן ממסגרת האשראי.
סגרו את הברזים. סופי.
צודקים.
אתה פשוט מרגיש איך מסך ערפל אפור יורד לך ומפריד בינך לבין כל העולם.
דפיקות הלב שלך הולכות ונעשות מהירות יותר, ואתה רק מחכה לדעת מאיפה יבוא האסון הבא.
והוא בא
הגרושה התקשרה כדי לצרוח שהצ'ק של המזונות חזר כי אין לו כיסוי.
גירוד מסויט של לשמוע אותה צורחת. הרבה זמן שלא זכיתי לתענוג הזה. היה שווה להתגרש.
בבדיקה שכל תכליתה נבואה שמגשימה את עצמה גיליתי שגם הצ'ק לבעל הבית חזר. תכף יגיעו צלצולים ממנו.
עוד מספר עסקאות התבטל. כמו בתגובת שרשרת.
נפלא. תחושת בחילה שלפני הקאה עמוק בבטן. החרדה מזדחלת בשקט בשקט מאחורי העורף.
הפנים משדרות הכול כרגיל. מאחורי העורף כבר יש זיעה קרה. וראייה שמתחילה להטשטש.
אני זוכר היטב את הספסל שבו התיישבתי בפינת רחוב, כשלהכרה שלי התחיל לחלחל בוודאות שכל העולם פשוט החליט לחבור בייחד בכוחות משותפים כדי לחסל אותי.
כל הכוחות של היקום, כאילו אין שום קשר בין הדברים, אבל אי אפשר להסביר איך זה שכל הקטסטרופות נוחתות בבת אחת כולן, אחת אחרי השניה.
אפילו הגננת התקשרה באותו היום להודיע שניקח את הילד מהגן כי הוא הגיע עם חום גבוה. לא רוצה שידביק את כל הילדים.
מה נספר לו שעוד מעט לאבא שלו לא יהיה איפה לשים אותו כי אבא תכף נשאר בלי בית ואם הרבה טפסים למלא בהוצאה לפועל ? חשבון בנק שהולך להיות מעוקל ? לא מספרים לו כלום.
הוא רק בן 4.
גם ה:" בוס" שלי, זה שמספק לי עבודה בכתיבת מאמרים בשליפה מעכשיו לעכשיו, התקשר להודיע שהוא לא מרוצה מהחומר האחרון, הכתיבה שלך מדכאת מידיי. רצינית מידיי. איפה הקלילות ? איפה שמחת החיים ?
סגרתי את הטלפון. ו"ברכתי".. את כל מי שרק הייתי יכול...
"תתפלל" אמרתי לו, בתוך ליבי, שלא אזכה בלוטו....כי ביום שאזכה, אני לא רק אפסיק לכתוב...אני גם אקנה מימך את העסק....
התיישבתי על ספסל עץ , ליד דוכן של מפעל הפיס, כף רגלי החלה שוב לשתות דם מתחת לגרב, מהשברי זכוכית שחלקם היו כה זעירים שלא יכולתי כלל להוציאם עדיין מהעור. הם החלכו וחדרו יותר ויותר פנימה.
הייתי צריך לראות דחוף רופא משפחה עם הפנייה לכירוג. אבל לא היה לי כוח יותר לכלום.
הייתי שמח שהכאבים החותכים של הזכוכיות יפלחו את מערכת העצבים שלי עד שהזעקה שתפרוץ לה מהגרון תעיר אותי מהשינה ואגלה שכל זה היה רק סיוט.
אבל זה לא. זאת המציאות.
חוץ מלעמוד מול כיתת יורים, עבר עלי היום הכול.
מתוך סוג של הומור עצמי שלפתי את אחד הטפסים הריקים שבחוץ ועם העט של הדוכן
והתחלתי למלא את המספרים בדיוק לפי רצף האסונות שהתחיל מהרגע שפתחתי את העיניים:
המספר 3 היה מספר החתכים משברי הזכוכית, המספר 12 היה החוב שלי לבנק (באלפים כמובן)
המספר 2 היה החוב שלי לגרושה (שוב באלפים) 290 ₪ קנס מהשוטר (29) 37 (אלף) זה מה שאני צריך כדי לכסות את החובות בבנק, 170 שקלים זה בדיוק מה שהיה חסר לי כדי למלא דלק לאן שהייתי צריך לנסוע..(המיכל היה כבר מרוקן...)(17)..
לא ידעתי מה לעשות בקשר למספר הנוסף....ואז ציפור חירבנה עליי.
בדיוק עלי. על האף.קקי לבן שחור. קטן ומסריח.
ונזכרתי ש 7 זה מספר קדוש ביהדות.
ואין כמו אמונה שלמה.
כי אם אחרי כל מה שאני עברתי לא היה לי מספיק ברור כמה אלוקים אוהב אותי אז באה הציפור הזאת בדיוק עכשיו כדי לחרבן לי על הפרצוף.
עכשיו אני מבין באמת עד כמה הוא אוהב אותי.
"אתה יודע מה" אמרתי לו שם למעלה... "בוא נעשה עסק" ? "50 אחוז מכל מה שאני זוכה אני מעביר לצדקה" 50 אחוז. שקל לא פחות. מה אתה אומר בורא עולם ? סגרנו עסק ? אתה יודע מה ? מהיום כל שקל שאני מרוויח – 50 אחוז לך, לצדקה. סגרנו ?
את הספסל עץ הישן ואת החירבון המתוק הקטן והנפלא שלה ואת הצטלבות הרחובות שבה זה התרחש אני לא יכול לשכוח.
חבל, חבל שפרות לא עפות באוויר.
הייתי מוכן שפרות הבשן יחרבנו על מה שנשאר ממני באותם רגעים בשביל מה שהגיע אחרי.
כי היום אני יכול לקנות את כל העסקים שמפוזרים בהצטלבות הרחובות הזאת.
זה קרה בערב.
כשחזרתי הביתה ברגל.
מובס סופית.
מכין את הראש שלי לתלייה.
בלי לשים לב אפילו, מרוב כבדות ויאוש
דרכתי שוב על מעט זכוכיות זעירות שהיו עוד על הרצפה, וככה פצעתי גם את הרגל השניה.

בדקתי
ושוב בדקתי
ושוב בדקתי
אלו היו כל ה 6 מספרים בדיוק של הפרס הראשון. 30 מליון.

אתם יודעים מה יפה בלזכות ב 30 מליון בלוטו כמו שקרה לי אתמול בערב ?
זה שאתה יכול לדרוך עוד פעם ועוד פעם על כל הזכוכיות שבעולם..אתה כבר לא מרגיש שום כאב...
וגם אם אתה מרגיש בקצות העצבים שלך אימפולסים חדים של כאב, אתה פשוט לא מפסיק לצחוק...
הגוף שלך מתפתל מכאבים וזה לא מזיז לך אפילו....
אתה לא מפסיק לצחוק.....
וכמה שזה יותר כואב...
ככה אתה צוחק יותר....

(ולאיש ששולח לי את המשימות כתיבה בקבלנות דרך האינטרנט....
זה שפרנס אותי לא רע בכלל בחודשיים האחרונים...
אם אני מתעכב קצת בדרך.. אל תתן לזה להטעות אותך....
אני הולך לקנות מימך את העסק.....)