0

3 תגובות   יום רביעי, 16/5/12, 19:26

וידויי חצות

זה היה קצת אחרי חצות, היה זה ליל ירח מלא בתל-אביב והכלב של השכנים יילל למולו ללא הפסקה. נעצתי פקקי אוזנים והכנתי עצמי לשנת הלילה כאשר לפתע שמעתי את ג'ורג' האריסון בוקע מתוך הטלפון הנייד שלי ושר על הגיטרה שלו שמייבבת בעדינות.

זה היה הרינגטון של בתי החיילת. היא אף פעם אינה מתקשרת אלי בשעות שכאלו, למען האמת היא אינה מתקשרת גם בשעות אחרות, אלא אם כן היא זקוקה להסעה או שאזל כספה לקוקטייל נוסף באיזה פאב זנוח באלנבי. אני מניח שזו תופעה ייחודית לי כאב ושאבות אחרים זוכים לפחות לשיחה אחת ביום מבנותיהן ששואלות מה שלומם ומציעות עזרה בתחזוקת הבית.

היסטרי לגמרי חיפשתי אחרי משקפי הקריאה שלי ואכן תמונתה של בתי הבהבה לעומתי במדי הצבא הירוקים שלה. היא כבר דילגה על תקופת טיפש-העשרה שלה וכעת היא חיילת קרבית בצה"ל. (מותר לה לירות ולהרוג אבל אסור לה לשיר ליד בנים). אני זוכר בדיוק מתי צילמתי את התמונה הזו. זה היה בטקס סיום הטירונות. בתמונה היא מחייכת, עיניה הכחולות נוצצות והיא אוחזת ביציבות בתת-מקלע M16  ואינה מוטרדת כהוא זה מעשרת הרימונים שמשתלשלים מחגורתה ומהבזוקה שתלויה על כתפה השמאלית. היא יודעת לנהוג בטנק כולל חניה ברוורס ומסוגלת לפרוק בידיים חשופות שני טרוריסטים חמושים של אל-קאיידה תוך שלש שניות. מדוד.

"אבאלה!!!" היא צרחה בהיסטריה מתוך רמקול הטלפון. "אבאלה איפה אתה!!!"

"אני כאן מתוקה, מה קרה? את בסדר? איפה את? אני כבר בא!" לבי פעם בקצב מטורף וחשתי איך לחץ הדם שלי מרקיע לשחקים. ידעתי שעלי לשמור על קור רוח.

"אני כאן ליד המדרגות! אתה חייב להציל אותי! אבאלה אני מתה!! אני מתה!!!" קולה הלך וגווע ביאוש. לא היססתי יותר. קפצתי מהמיטה לבוש בחולצת פיג'מה קרועה ובלויה. לא לבשתי אפילו את מכנסיי. דילגתי על המדרגות בקפיצות של שלש וארבע ובנס לא מעדתי ולא ריסקתי את גולגלתי. כשהתקרבתי לדלת הכניסה לבנין שמעתי אותה גונחת חרישית ולבי נפל למכנסיי. דמעות החלו לחנוק את גרוני על מר גורלה של בתי האומללה.

פתחתי בתנועה חדה את הדלת ושם היא עמדה. ה-M16 מוצלב על חזה והרימונים שמוטים על ירכיה. לקח לי פחות משניה לראות שכל אבריה שלמים ושאינה מדממת ושאין עליה כל סימני חבטות או שריטות. לרגע חלפה אנחת רוווחה בלבי עד אשר הבנתי שמדובר בפגיעה באיבר פנימי. אצטרך להזעיק אמבולנס.

"מה קרה ילדה?" קולי נשבר לרסיסים אך ניסיתי להראות חזק.

היא הביטה בי במבט גואל ובשארית כוחותיה מלמלה: "יש ג'וק מת..שם." כעת כשאבא היה לידה היא הניחה לדמעותיה לזרום כמפל וקרסה מתמוטטת לזרועותי כשקנה ה-M16 שורט אל לחיי.

בפינה הימנית הרחוקה של החצר, מרחק של כמטר וחצי מהכניסה היתה מוטלת גויה של ג'וק שרגליה מופנים לשמיים. סילקתי את השרץ המת במהירות ובשתיקה.  לא סיפרתי ללוחמת שלפני יומיים הרגתי אותו באיבחת נעל והשלכתי את גופתו מבעד לחלון הסלון לחצר. אני לא צריך להוסיף לפסיכולוג שלה עוד שנתיים נוספות של צלילה למעמקי הנזקים שאביה עולל לה.

"אני אוהבת אותך, אבאלה," היא אמרה כאשר נכנסנו לדירה. ואני כבר סברתי ,שכעת כשהאירוע נחתם סופית נוכל לשבת מעט ולשוחח כאב אל בתו. קול טריקת דלתה חדרה בפניי ומייד אחריו קולות צחקוק כשפתחה את הפייסבוק שלה לימדו אותי שטעיתי.

 

דרג את התוכן: