כותרות TheMarker >
    ';

    רחל הפסיכולוגית

    על מה תקראו כאן? על איך להיות רגועים יותר, על זוגיות, על טיפול פסיכולוגי בילדים, על התפתחות אישית, על הורות ועוד ועוד. חומר שנועד לעורר חשיבה, קודם כל, ואולי אחר-כך הוא גם יעורר שינוי? מרגע שתגמרו לקרוא אותו הוא שלכם בפנים - תראו איך הוא ישפיע עליכם, ואיך הוא "יתגלגל" אצלכם בראש וברגש. ואולי אחר-כך גם במציאות. תיהנו!

    0

    המקום הזה, החיים האלה

    8 תגובות   יום ראשון, 23/12/07, 09:51

    רציתי היום לכתוב על מצב שבו אנחנו חולמים ורוצים דברים אחרים שאין לנו. לא מרוצים מהקיים, או לפחות לא מרוצים ממנו לגמרי, ורוצים משהו אחר, משהו נוסף. אנחנו חושבים אז, שאם יהיה לנו את הדבר הנוסף הזה – חיינו סוף-סוף יהיו ממש מאושרים. אם רק ניסע יותר לחו"ל, אם רק בן-הזוג שלנו יהיה יותר חייכן ונותן מחמאות, אם רק הילדים יתנהגו יותר יפה, וכמובן- אם רק נהיה רזים יותר.

     ולמה התחלתי לחשוב על זה? בעקבות כמה ימים של מחלה. ביום הראשון של המחלה שכבתי בספה בסלון, די מושבתת, עגומה, לא מרגישה טוב בכלל. ראיתי איך כולם סביבי זזים ופועלים, ואני לא יכולה להיות שם ולעשות מה שאני רגילה לעשות: להעיר את הילדים בבוקר, להכין להם סנדויצ'ים, לקחת לגן ולבית-ספר, לקבל פציינטים, וכל הפעילויות הרגילות שאני עושה בכל יום. זה ממש לא היה נעים, ממש לא. ובמיוחד, כאמור, שהרגשתי כל-כך רע. וברגעים האלו, כשאני מתבוננת על המנורות בסלון מולי, מנסה לנשום כדי להרגיש יותר טוב טיפה, חשבתי לעצמי: אלוהים, מה קיטרתי על כל מיני דברים קטנים בחיי? מה רציתי ושאפתי לעוד ועוד ועוד? אני חותמת עכשיו על מה שיש לי. זה טוב לי, זה מספיק לי, זה מצוין. תחזיר לי את החיים הרגילים שלי! אם רק תחזיר אותי להיות בריאה – ואני אקבל הכל בשמחה, ובאמת אהיה מרוצה לגמרי מחיי. איך לא הערכתי את זה שיש לי כוח כל בוקר לקום, להכין אוכל לכולם, לעבוד, לסדר את הבית, לשחק עם הילדים. זה היה נראה לי, כנראה, מובן מאליו. נראה לי, שבמה שכתבתי עד עכשיו לא חידשתי לגמרי. כי החוויה הזו מוכרת לכולם: כשפתאום סדר החיים הרגיל מתקלקל בגלל משהו לא טוב, אנחנו פתאום אומרים: איך לא הערכנו מה שהיה קודם, איך סבלנו משטויות. וזה נותן לנו פרופורציה, זוית ראיה אחרת, ועוד בצורה חזקה : כי חוויה רגשית חזקה מעבירה מסר ו "מפילה אסימונים" הכי טוב. וזה כי המסר עובר אז לא בדרך שכלית, אינטלקטואלית בלבד, אלא דרך "המוח הרגשי".

    ואז כמובן אמרתי לעצמי, כשהתחלתי להתאושש מהמחלה: תוך כמה ימים אני שוכחת את ההבנה המופלאה הזו. את ההערכה הפשוטה, הבסיסית, לחיי היומיום וליכולת לבצע אותם. את התודה על מה שיש. הרי בעוד כמה ימים שוב ארצה דברים, שוב אחשוב: צריך להחליף את הוילונות בסלון, אולי אנחנו לא נוסעים מספיק לטייל, ולו חייתי בחו"ל היה קל יותר ומפחיד פחות. אבל בעצם לא רציתי לשכוח את ההבנה הזו, ברור שרציתי שהיא תישאר איתי, שתלווה אותי ההערכה לחיים הרגילים שיש לי.

    אז נזכרתי בתפילה שאדם דתי, ביהדות, מתפלל כל בוקר. כל בוקר הוא מודה לאלוהים על שהחזיר נשמה לאפו. ובכלל, התפילות היהודיות מלאות במילות תודה.

     גם מחקר שנעשה בשנים האחרונות בתחום האושר, המפורט בספרו של פרופ' מרטין זליגמן "אושר אמיתי", מראה שאנשים שהתבקשו כל בוקר לומר תודה על דברים בחייהם – היו, כעבור מספר חודשים, מאושרים יותר מאלו שלא עשו זאת. כלומר הפעולה החשיבתית של לראות מה יש לך בחייך שהוא טוב – הוסיפה לאנשים האלו אושר.

     ואם כבר מדברים על מסורות ומחקרים, קשה כמובן שלא להזכיר את הבודהיזם. בבודהיזם התשוקה, הרציה למשהו – נחשבת לגורם מזיק, המביא לסבל. לא פעם חשבתי לעצמי: למה? מה רע בלרצות? אבל עכשיו, כשהייתי חולה – הבנתי יותר. הבנתי שהם אולי מנסים לומר, שהרציה למשהו בעצם אומרת: אני בחוסר, לא טוב לי עם מה שיש לי, אין לי. שהרציה הזו בעצם מבטאת חוסר הערכה מספקת למה שיש עכשיו.

    ונזכרתי גם במשהו קצת מצחיק שקרה לי פעם. הלכתי לקנות בגדים בכמה חנויות לחורף במכירת סוף העונה. עשיתי הפסקות מדי פעם בקניות, שיכולות להיות די מתישות, במכונית. ישבתי במכונית, בחניון הפתוח של מרכז הקניות, ועשיתי מדיטציה – פשוט עקבתי אחרי הנשימות שלי, כדי לנוח ולהירגע. ופתאום, אחרי כמה דקות של נשימות, באו לי מחשבות מעניינות לראש: האם אני באמת צריכה יותר מבגד או שניים לחורף הזה, הרי החורף הוא עונה קצרה בסך הכל. ופתאום נזכרתי גם בבגדי החורף שכן יש לי בבית, והבנתי שבאתי לחנויות לקנות עם תחושה ש"ממש אין לי כלום מה ללבוש לחורף", ושבעצם כן יש לי כמה סוודרים נחמדים מאוד בארון, שלא כל-כך חסר לי.  (אני מאוד ממליצה לבעלי חנויות לא לאפשר מדיטציה לקונים במהלך מסע קניות!) זה היה מאוד מעניין, כי ככל שישבתי יותר במכונית ועקבתי אחרי הנשימות שלי במדיטציה, ככה הרגשתי שאני צריכה פחות דברים לקנות. הרצון הגדול שלי לקנות הרבה – זו הרי מכירת סוף העונה, שווה לקנות בגדים, זה הזמן, הכל נורא בזול, צריך להספיק, לקנות, לא לפספס – כל המחשבות המהירות והמתסיסות האלו ירדו לאט לאט. במקומן באה הבנה שבעצם מספיק לי סוודר יפה אחד או שניים, ובעצם,  גם בלי שאקנה - אני כבר ממש מסודרת מבחינת בגדי חורף. זה היה נעים, ממש נעים.

    בסוף יצאתי מהאוטו, ובאמת קניתי שתי חולצות חמות, ויפות, שעד היום אני לובשת אותן ואוהבת אותן. הרגשתי טוב עם עצמי.

     ודוגמה אחרת, בקיצור: לפעמים כשאוכלים תוך התבוננות באכילה – בלעיסה, באוכל בפה, בטעם שלו, בבליעה – מרגישים שאוכלים הרבה, ופתאום – רוצים פחות אוכל לאכול. מרגישים את האוכל, ולכן מרגישים ש"באמת אכלנו הרבה". יותר מרגישים ש"אכלנו הרבה" מהמצב שבו אוכלים ולא שמים לב לאכילה.

     אז מה אפשר להבין מהדוגמאות האלו, בעיני? שאולי לא צריך להקצין עם הנושא הזה של היעדר תשוקה לגמרי. מותר לרצות, זה בסדר, זה לא לגמרי שלילי. אבל לרצות במידה, בצניעות. כי לגמרי לוותר על הרציה, על הרצון לשינוי, לעוד – נראה לי קצת סטואי מדי, לא נכון ולא אנושי. קצת נזירי וסגפני מדי. פרופ' אליעזר שבייד פעם טען בנושא זה נגד הבודהיזם, במאמר ב"הארץ", שהנושא של אי-רציה הוא בעצם מכשיר פוליטי של מנהיגים הודים לדכא את המוני העם העניים הסובלים, ולהרגיל אותם לקבל את מצבם הגרוע ולא להתמרד נגדו. וזה באמת הצד השני של המטבע. כי באמת יש הרבה יופי בנטיה הזו לרצות דברים, להציב לעצמך מטרות של דברים שחסרים לך - ולנסות להשיג אותם. בזה אתה הרי בעצם מטפל ודואג לעצמך ולסביבתך, עוזר לעצמך ולסביבתך לספק את צרכיהם, ולהצליח במלחמת ההישרדות של החיים. אתה הרי  לא אמור לומר רק: הכל טוב, אני לא צריך כלום, הילדים לא צריכים כלום, כל מה שיש לנו מספיק לנו. זו הרי סגפנות והסתפקות במועט שהיא מוגזמת וקיצונית.

     אבל כשמתייחסים להערכת הקיים מדובר על למצוא את שביל האמצע . מדובר על הכרה בטוב שיש, שכן עמלת להשיג אותו, ושמותר לך להעריך אותו. להעריך את הקיים, להעריך את מה שיש. ולא כל הזמן לחשוב שבמקום אחר – יש משהו טוב יותר, שווה יותר, עדיף. אלא להרגיש שמה שכאן, מה שיש עכשיו – הוא טוב.

    ואם להודות על האמת, אפילו בכתיבת הרשימה הזו יש משהו שדורש הסתפקות במה שיש: הסתפקות במה שיש לי לומר בלי לחפש עוד ועוד במקורות נוספים, הסתפקות במילים שלי ובמה שיש לי לומר, והסתפקות במה שהצלחתי לכתוב ולהסביר. ולהרגיש שגם מה שכתבתי כאן ועכשיו הוא בסדר, הוא שווה.

    ועם זאת, לחוויה הזו של : "יש לי, אני מלא, אני לא חסר הרבה, אולי טיפה" -  לא קל כנראה להגיע. כנראה שצריך או להיות חולים ולהרגיש ממש רע כדי לחוות אותה, או לעשות עבודה שוטפת של תזכורות יומיומית בנושא.

    ואולי לא במקרה בדתות מתפללים יום יום, וכמה פעמים ביום, ואומרים תודה על המון דברים: תודה שהחזרת נשמה לאפי, תודה על האוכל, תודה על טוב-הלב האלוהי, ועוד ועוד תודות. כי כנראה שזו עבודה קשה ויומיומית לדעת להעריך את הקיים, את היומיומי, את הבסיסי והמובן מאליו.

    אז בתודה לאלו שקראו אותי עד כאן, זה לא מובן מאליו, אני אפרד מכם. להתראות!

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS

      מעניין מה שתיארת, באמת להרגיש רצון זה דבר חשוב!
        14/12/08 12:47:


      הי רחל

      אחרי שהגבתי לפוסט האחרון שלך התחשק לי להמשיך ולרפרף קצת על כל האחרים והגעתי לפוסט הזה שעוסק ברצון. זה בדיוק הנושא שאני אמורה לעבוד עליו השבוע על פי "The Joy Diet" של Martha Beck (נתקלת בזה או בספר אחר שלה אולי?). הרגשתי הרבה פעמים את מה שתיארת שאני שמחה באופן כללי במה שיש לי ומרגישה עשירה (איזהו העשיר השמח בחלקו) למרות שחיי נחשבים בעיני אנשים אחרים צנועים ביותר. אבל הדבר היחיד שאני לא מצליחה להשלים איתו הוא בדיוק החוסר בתחושת הרצון, בתחושה שיש לי תשוקה למשהו. הייתי רוצה לחזור ולהרגיש את התשוקה הזו כי אחרת מצידי אפשר למות גם מחר. מרתה בק עצמה, שמכירה היטב את תרבות המזרח, טוענת שגם בבודהיזם יש סיפורים המדברים בשבחה של התשוקה. אני מביאה כאן ציטוט מתוך הספר:

      Consider the Buddhist story in which an acolyte asks his guru how to achieve enlightenment. The master responds by shoving the young man's head under water for two or three minutes, then pulling him out and saying, “When you want enlightenment as much as you just wanted air, you'll get it.”

       

        28/4/08 00:14:
      מאוד נהניתי מהכתיבה. שקולה, לא מתלהמת, עושה בדק בית אמיתי ונוקב. כוכב.
        7/2/08 10:39:

      היי רחל..

      \

      אני חושב שיש פה שני ענינים שחופפים אחד את השני.

       

      חוסר האושר - נובע בעיקר מתחושת המובן מאילוי שיהיה שם תמיד ומפה התשוקה למה שאיננו קיים.

       

      הרגלי צריכה - מכונות משומנות היטב פועלות ע"מ לשכנע אותך שמה שיש לך לא מספיק טוב, תמיד יש גרסה חדשה יותר, חולצה יפה יותר שגורמת לך לחשוב שמה שיש לך איננו מספיק טוב (ואפילו איננו קיים)

       

       

        7/1/08 22:50:
      מאד התרגשתי לקרוא דברים שגם אני הגעתי אליהם במאוחר ובאופן מאד חזק. אהבתי את ההפנייה למסורות ודתות - יש הרבה חכמה בדתות שהחזיקו מעמד כל-כך הרבה שנים. ברור שבכל דבר אפשר להשתמש בצורה מעוותת - דת, אידיאולוגיה, שיטה חינוכית - הרי בני אדם אינם מלאכים, ומאד קשה להם לבצע רעיונות יפים בלי לפגוע בסובבים אותם, אבל בכל זאת יש הבדל בין דתות שונות ובין אידיאולוגיות שונות. הדת היהודית (כפי שהיא מתגלה בטקסטים בסיסיים - התנ"ך, התלמוד, התפילות, ההלכה הקדומה) נראית לי מאד רגישה לבריאות בכלל ולבריאות הנפשית בפרט, מאד מאוזנת, ויש הרבה מה ללמוד ממנה, באופן סלקטיבי, כמובן.

      היי דעתי,

      אני תמיד שמחה שאת מגיבה אלי. גם אני הרגשתי שלי עצמי זה עזר לכתוב את הפוסט הזה...

      רחל

        31/12/07 19:58:
      רחל, תודה על המילים המדוייקות,זה לא מובן מאליו, ובכלל הוצאת לי את המילים מהפה.
        23/12/07 10:25:

      תודה שהזכרת לנו את המובן מאליו, לכאורה.

      המציאות- המובנת- מאליה היא הקשה ביותר לתפיסה ולרפלקציה.

      פוסט שימושי.  כמו חבריו.

      ארכיון

      פרופיל