כבר שבוע שאני בדרך לכתוב פוסט חדש על טיול שעשיתי לפני שבועיים ושקשור בעקיפין ליום ירושלים שיתקיים ביום ראשון הקרוב.

שלא תבינו אותי לא נכון הטיול לא היה בירושלים אלא מחוץ לירושלים ובינתיים זרמו הרבה מים בירדן ( בשל הגשמים המרובים של החורף ) כלומר במילים אחרות זרמו מים רבים זה אומר שעבר זמנו בטל קורבנו, יום רודף יום ואיתם צצים חוויות חדשות שדוחקות את החוויות הישנות.

אז טרי טרי מאתמול בערב נסעתי לחתונה מחוץ לעיר לכיוון ים המלח  וכשנכנסתי לאוטובוס התיישבתי במקום הראשון הפנוי מאחורי הנהג בצד שמאל של האוטובוס מול המראה, מציצה אליה מידי פעם לבדוק האם האיפור לא נמחק והליפסטיק הורוד עדיין משוח וזוהר, האם השיער נראה יפה וגולש על כתפי והלאה גולש, עושה פרצופים למראה ותוך כדי בודקת שהנהג לא מסתכל עלי וממשיכה לבחון את בבואתי

הנשקפת בה ( הוא לא הסתכל - הוא מרוכז לגמרי בדרך לפניו  ).

 כי יצאתי בחופזה מהבית היות ולא הסתדר לי להגיע לחתונה ( אחרי יום עבודה עייפה ותשושה ) התקשרתי לבטל שלא אגיע, אבל טלפון תשובה מקרוב משפחה ובו אמירה חד משמעית : שאם לא אפגין נוכחות בחתונה הזו הוא מאוד מאוד יכעס ואיתו יחד יכעסו כל בני המשפחה של  החתן בשל הבטחותיי להגיע למפגשים המשפחתיים וביטולי הגעתי חדשות לבקרים אז זהו, נגמרו התירוצים, אין סליחה ואין מחילה ועלי להגיע גם אם אני חולה וגם אם אני לא יודע מה.

במהירות הבזק התקלחתי, התלבשתי, התאפרתי ויצאתי את הבית עוד הספקתי עם תפילות ובקשות ( בבקשה בבקשה  אלוהים עשה שאספיק את האוטובוס הזה ) להגיע לתחנה ולנשום 10 ד' לרווחה עד שהאוטובוס הגיע.

בינתיים אני ממשיכה לשבת על הספסל  מציצה חלופות אל המראה ומתבוננת בנוף ושקועה עמוק עמוק במחשבות.

שתי נשים יושבות על הספסל מימיני ואחת מהן שואלת את הנהג שאלות טורדניות ברצף כמו: מתי מגיעים לכאן ומתי מגיעים לשם ועוד פעם כמה זמן הנסיעה לקיבוץ ההוא ולהישוב השני וכמה לאחרת, בשאלה השלישית אולי הרביעית הוא כבר קצר סבלנות ועונה בסתמיות, היא לא מבינה את שפת גופו ושואלת ושואלת ומצטדקת שהיא שואלת בשביל זו שיושבת לידה וגם שואלת בשביל עצמה.

הנוף סביב כל כך יפה הררי ומרוחק שאני לא יכולה להסיר את עיני בו אבל אני שם פיזית ולא שם רגשית ודאי שלא שם נפשית.

בירידות התלולות לים המלח הופסק פתאום השקט והנהג שואל אותי שאלה : תגידי שרתת במודיעין ?

אני מתעוררת מחלומותי ומסתכלת בו מופתעת מזדקפת ונרכנת אליו  :

האם אתה מדבר אלי ?

אני שואלת.

כן, אליך, הוא משיב.

או-קיי אני לא חולמת, זו מציאות.

עוד לא הספקתי להגיב והוא ממשיך ואומר את  קוד הבסיס.

 אממ.. כן אני עונה לו.

איזה שנים? הוא מוודא שוב.

20 וכמה שנים חלפו ביעף כאילו רק אתמול

אז זהו שירתנו יחד.

הוא מחייך כממתיק סוד : אני יודע את השם שלך ויודע באיזה בניין היית.

אני : וואו, יש לך זיכרון מצוין בכול זאת כנהג אתה רואה אלפי אנשים.

הוא: אז, זהו, שאין לי זיכרון טוב וכשעלית לאוטובוס היה לי "פלשבק" והכול חזר לי הוא מחזיר לי בחיוך.

נוצרה שתיקה מביכה אני מבררת איתו איפה הוא שירת.

מסתבר שהוא מהרכב שהיה רחוק מאיתנו פיזית וטכנית לא מכירה אותו אבל ללא ספק עם תיאום של זמן מקומות שירתנו יחד.

הוא : לא השתנת.

הוא שואל ומתעניין: את נשואה? יש לך ילדים? 

אני : אממ.. מרגישה שהשתנתי המון עברתי הרבה מאוד, חזרתי בתשובה, התחתנתי,יש לי משפחה, ילדים, גירושין, חזרה בשאלה.

השיחה זורמת וקולחת ואנחנו לא מרגישים איך הזמן עובר וחולף, האישה שישבה בספסל לימיני  שותפה לחוויה ויחד אנחנו מדברים ומשתפים מנהלים שיחה נחמדת.

הוא מספר על עצמו, אני מספרת על עצמי, גם היא מספרת על עצמה.

הזמן חלף ביעף והופ הגעתי ליעדי- אני צריכה לרדת.

לפני שאני יורדת אני מסתובבת אליו ועומדת מולו בחצי המדרגה ואומרת : כן, אני חושבת שאני מתחילה לזהות אותך.

הוא מחייך, עיניו מאירות אני שמח מאוד לפגוש אותך.

האישה שישבה בספסל השני לידינו והייתה שותפה לשיחה שלנו, ירדה יחד איתי, באותה תחנה, לאותה חתונה, סיפרה לחברתה שישבה מאחור וירדה אחרינו : את מאמינה שהייתה כאן ביניהם פגישה חוצת שנים?!

.....

http://www.youtube.com/watch?v=8GmoiZ9j2YM&feature=relmfu