עקב שינוי בסטאטוס התעסוקה שלי, בשבועות האחרונים אני מוצא עצמי בוהה בטלביזיה בשעות לא שגרתיות. שעות כגון 12:30 או 15:45 שבהן מרבית הישראלים נמצאים בהפסקת האוכל במשרדי ההי טק שברמת החייל. אמר פעם מישהו חכם שבטלה מולידה בטלה. נוכח הימים האחרונים אני יכול לקבוע כי בהייה מולידה בהייה. מדובר במדרון חלקלק שבמהלכו תכניות שבעבר היו זוכות לקיתונות של בוז נהפכות לפתע לטקסטים טלביזיונים מקובלים. כך במקרה של "אלן דג'נרס" או "עקרות בית אמיתיות של ניו יורק". עולם זה של הטלביזיה היומית (Day time television) מוכר לכל מי שהיה חולה בשנים אחרונות ונאלץ לחוות את הזיעה הקרה של השפעת אל מול התכנית של ד"ר פיל.
אולם אין זה מפתיע שערוצי הטלביזיה אינם משדרים תכנים איכותיים, מעניינים או פופולאריים במהלך שעות היום שהרי בשעות אלו אחוז הצופים הוא הנמוך ביותר. את התותחים הכבדים שומרים מנהלי הערוצים לשעות הערב, השעות בהן מרבית הצופים נמרחים כסחבות על ספות העור ומוחאים כפיים אל מול המרקע המרצד והתמונות הבוקעות ממנו. אלו הן שעות ה –Prime Time, מקבץ הזמן המשפיע, החשוב והיקר ביותר בעולם.
נתוני המדרוג של תכניות ה Prime Time משקפים במידה רבה את החברה בה תכניות אלו משודרות. הן מאפשרות לנו להבין את הערכים של החברה, את תחומי העניין שלה, לזהות את מדורת השבט סביבה היא מתלכדת ואף את יחסי הכוחות בין הקבוצות השונות המרכיבות אותה.
בימים אלו משודרות בערוץ 8 של HOT שתי תכניות החוקרות את ה Prime Time, האחת עוסקת בטלביזיה האמריקאית, "פריים טיים אמריקה", ואילו השנייה, "אתם שם בבית",חוקרת את הטלביזיה הישראלית. למרות שכל תכנית מתמקדת בתכנים שונים וחברות שונות הן שואפות לעשות את אותו הדבר, לבחון האם וכיצד הטלביזיה מתכתבת עם המציאות בה היא נוצרת.
אלא שהשוני בין שתי התכניות הללו הוא תהומי.
"פריים טיים אמריקה" היא תכנית מרתקת משום שהיא מבוססת על ראיונות עם היוצרים והכוכבים של התכנים הטלביזיוניים אותם היא חוקרת. היוצר של סדרת טלביזיה הוא שעושה את התיווך שבין המציאות בה הוא יוצר לבין האופן שבה מציאות זו תשתקף על המרקע בבית. בנוסף, היוצר הוא שמתבונן בחברה ומגיע לתובנות אודות המקום בוא הוא חי ופועל. בעידן של הטלביזיה וה Prime Time, יוצרי הסדרות הם הסוציולוגים החדשים.
משום שהיא מתבססת על ראיונות וקטעי ארכיון, "פריים טיים אמריקה" לא הייתה זקוקה לקריין, למישהו שיפרש את דברי היוצרים ואז יראה לנו כיצד הדבר בא לידי ביטוי בתכנית מסוימת. הצופה הבין את האמור בשל השילוב האלגנטי שבין ראיונות לבין קטעים מתכניות טלביזיה שונות. בכך, הסדרה נתנה קרדיט לצופה וקבעה כי הוא חכם מספיק כדי לחשוב בעבור עצמו. לא זה המצב בתכניתו של רוגל אלפר "אתם שם בבית".
התכנית של אלפר חוטאת בחטא היוהרה ויוצאת מתוך נקודת הנחה שיש להאכיל את הצופה בכפית. יתרה מזו, על פי אלפר הצופה הישראלי אינו מסגול לעכל מזון מוצק ולכן יש להאכילו בעיסה הדומה לזו של תינוק. הקריינות של אלפר שמלווה את התכנית מנסה בכל עת להוביל את הצופה למסקנה המתבקשת, להכתיב לו את דפוס המחשבה ולקבוע עבורו מהי האמת. בכך יש סוג של זלזול בקהל שיושב שם בבית.
אלפר אינו היחיד שמזלזל בצופים הישראלים. למעשה זוהי התנהגות שמאפיינת יוצרים ישראלים רבים בהם אילנה דיין. יוצרים תיעודיים אלו טרם הבינו את כוחו של האנדרסטייטמנט, את עוצמתה של תמונה או סצנה עירומה נטולת פרשנות וקריינות צמודה. מסיבה זו התכנים שלהם לוקים בחסר. הם אינם מנצלים את מלוא כוחו של המדיום בו הם פועלים.
למרות האמור לעיל, "אתם שם בבית" היא סדרה מעניינת. קשה להאמין איך נראתה פה הטלביזיה רק לפני חמש עשרה, עשר או שבע שנים. נדמה כי ישראל עשתה קפיצה מטאורית שכן איך אחרת נסביר את המעבר מ"סיבה למסיבה" עם רבקה מיכאלי ועד "כוכב נולד". מהפכה של ממש בסוג התכנים, איכות התכנים ואף באסתטיקה של הטלביזיה המשודרת.
הפרק השני של "אתם שם בבית", אותו ראיתי אמש בשתיים עשרה בצהריים, (שידור חוזר), חוקר את האבולוציה של תכניות האירוח, מ"שעה טובה" עם מני פאר ועד ל "דודו טופז" ו "דן שילון". לא יכולתי שלא להשתאות נוכח הקטעים מהתכנית של טופז. באחד מהקטעים נראה דודו דוחף אישה המפחדת ממקקים אל תוך כלוב זכוכית מלא בחרקים ואילו בקטע אחר הוא מבקש מאישה שנפגעה בפיגוע רשות לשדר תכנית בידור רק שעות ספורות לאחר אותו הפיגוע.
הייתכן כי באמת חיינו פעם במדינה בה טופז היה הראשון בבידור? הייתכן כי באמת זכה לרייטינג הגבוה במדינה? או שמא היה זה חלום בלהות? ואולי מה שהכי מפתיע זה שלא הרבה השתנה. גם כיום תכניות הבליות הן ששולטות בלוחות המדרוג. האם באמת יש הבדל בין "היפה והחנון" או "מעושרות" לבין טופז ושילון?
תכנית אירוח נוספת שבה עסק אלפר היא מלכת הביצה של שנות ה-90, "פופוליטיקה" . אנשי תקשורת בכירים שנדרשו לתת את הדעת על תכנית זו קבעו כי היא הובילה לנזק של ממש בכך שקבעה את הטון של השיח הפוליטי בישראל. שיח שמתאפיין בחוסר סבלנות, באלימות מילולית ובאטימות. אלפר לא חסך ביקורת מ"פופוליטיקה" וטוב שכך. אולם גם במקרה זה הוא חטא בחטא היוהרה שכן תכניתו השנייה, "הינשופים", שגם כן משודרת בערוץ 8, היא אותה הגברת בשינוי אדרת.
"הינשופים" הפכה במהרה ל "פופוליטיקה" של תרבות הפופ. כל נושא זוכה להתייחסות של חמש דקות אשר מלווה בצעקות של חברי הפאנל אחד על השני, חוסר סבלנות כלפי הדובר ותנועות ידיים להטוטניות. התכנית עוברת מנושא לנושא בכזו מהירות שנדמה כי מדובר בזרם של תודעה. "האזרח קיין", "החיפושיות", "הפנתרים השחורים", "מאור כהן" והלאה והלאה. בסוף כל אייטם נותר הצופה עם חצאי משפטים, רבעי תובנות ואפס עניין.
נדמה לי שרוגל אלפר הוא איש תקשורת חד הבחנה שיכול להעשיר את צופיו. חבל שהוא בוחר לא לעשות זאת. אילן מנור |