הנה חצי פוסט שנכתב ולא פורסם לפני שנה ומשהו:

ההיאחזות בשולי הגלימה

הייתי בבית המשפט היום, עם הבוס החדש.

היה שם גם קולגה שעבד איתי בעבר ופתח לפני שנה משרד משלו. הוא הגיע בלווית עורכת הדין החדשה ששכר כתוספת למשרדו.

היו שם עוד כמה עורכי דין שעוסקים בתחום בו עוסק המשרד שלי.

חלקם מהשורה התחתונה או קרוב לכך,

חלקם חברים מלומדים ומכובדים.

אף אחד מהם לא עולה עלי ביכולותיי המקצועיות. שווה לי, זה כן. אבל לא יותר מזה. כולל הבוס שלי.

אז למה הם כן ואני לא?

למה אני יושבת כאן, קטנה ומתלמדת לכאורה, לצד בוס צעיר עם ותק של כּוּ-לה שנתיים יותר ממני במקצוע, והוא, כמו אותו קולגה לשעבר, מתהדר לו בעורכת דין שכירה צעירה ומוכשרת לצידו?

לרגע נטיתי לראות בכך סוגיה מגדרית. הצימוד הזה, שלי ושל הבוס, של הידיד והרכש החדש שלו, הקפיץ לי את הזוית הזאת לעין. וגם הנטייה שלי. אבל בשורת הדיונים הופיעו גם שלש עורכות דין עצמאיות, אחת טובה, ושתיים בינוניות. 

אז זה לא העניין.

אז למה?

למה??

________________________________________________

אז זהו, שלא עוד "למה". לא עוד להמעיט. לא עוד להתמרמר ולקטר. לא עוד פירורים. לא עוד בוסים.

 כן להתחלה חדשה, כן לאתגרים, כן להתרגשות ולחששות, כן לקבלת החלטות, כן להתמודדות, כן לזקיפות הקומה, כן לקרדיט, כן לכסף, כן לעצמאות.

והיום, זה מה שכתוב על מחזיק כרטיסי הביקור שלי:

.Life isn't about finding yourself

Life is about creating yourself

יללה, ברעל!!