 איזו בריזה יש פה...חבל על הזמן. הרוח פה בפסגה מסתחררת סביב, מתפתלת סביב הסלעים, ממהרת בין הענפים של העצים ומרשרשת בעלים. אם אני עומדת, ופני אל הרוח, אני מרגישה את כל עצמת ההתנגדות שבי אל מולה. רגלי ניטעות בקרקע, עיניי נעצמות ושערי הארוך מתנפנף בפראות הרחק מגופי. נחבט ונשלח שוב כמו זרוע תמנונית. אם אני עומדת, וגבי אל הרוח, אני מרגישה את כוחי המגן. את גבי אשר מסית את הרוח ממני ואת המרחב השקט מסערה אשר נשמר במרכז גופי. היכן שלא אבחר לעמוד, גופי יהיה חשוף. איזו מן בחירה היא זו, לעמוד בפסגה החשופה לכל? לעיתים, אנשים מטפסים אל הפיסגה. יש בזה משהו... היכולת הזו לעמוד בנקודה אחת ולהביט 360 מעלות סביב. שום דבר אינו מפריע, שום מכשול אינו מונע מלהביט אל האינסוף. לרוב, אחרי הצצה קצרה, הפיסגה נמאסת. אין בה סיפור, אין בה שינוי. אולם, סיפורה של הפיסגה אינו במה שיש בה, אלא דווקא במה שאין בה. בעמדי על הפיסגה, בהיותי נחשפת אל המרחב העצום, מתחיל סיפור הממלכה שלי. ממלכתי היא מלא כל העולם, מרחב כל העין. ובממלכתי, מרקדת לה הרוח, על פי צלילי הנפש המסלסלים אותה אל-על, מערבלים אותה סביב ועוטפים בה את כל הדומם, בתנועה של עוצמה ושקיפות. ממלכתי היא ממלכת הקול. בה רישרוש העשב הוא ככינורות המייצרים את ימת הרגש, עליה שטות סירות העלילה. חיכוך עלים מספר סיפור של קירבה, שריקה בין סלעים, מלמדת על קירבה גדולה שלעולם לא תגיע לנגיעה וחריקת ענפים, היא רמז לסופה הטרגי של ההצגה הגדולה בתבל. רייקנות הפיסגה, משאירה אותה לאלו אשר יודעים למלא אותה בהוויתם. לא קשה לכבוש את הפיסגה. מאמץ מרוכז יביא אליה רבים. אך רק מעטים, יודעים את סוד ההשארות על הפיסגה, את סוד המלאות של הלא כלום. את סוד ההקשבה דווקא כשאין קול. את סודם של אלו, שלנצח יראו תמיד את כל 360 המעלות. (במחווה ל"נסיך הקטן" שנתגלה פרק נוסף שמעולם לא סופר בו. וליוצרו אנטואן דה סנט-אכזופרי שאמר (בספר אחר שלו) "השלמות מושגת לא כשאין מה להוסיף אלא כשאין מה לגרוע.")
|