מפנה אתכם לטור מרתק של פרופ' רוני אבירם,ראש המרכז לעתידנות בחינוך באוניברסיטת בן-גוריון.

המאמר מדבר על אותה אטימות רגשית של אלו המבצעים מידי יום ניסויים מחרידים בבעלי חיים ובסוף היום חוזרים הביתה, לשיגרה המוכרת והנעימה ומשאירים את הזוועות מאחור.

"אין למעשים הללו הצדקה, אבל יש להם הסבר פשוט: מה שמאפשר לעושים במלאכת האימה לעכל בנחת את ארוחת הערב הוא ההרגל והאינרציה שבמשך אלפי שנים אפשרו לבני האדם לבסס את הקיום האנושי, על סבלם המתמשך של יצורים מרגישים ומודעים אחרים, בעלי יכולת מפותחת לשמחה, אושר, אהבה, לחיים טובים – רק משום שמתוך התנשאות הם תפסו ותופסים את היצורים המעונים כנחותים."

מזמן לא קראתי מאמר שהסכמתי עם כל תוכנו ושהצליח להעביר במילים כל כך חדות וברורות את כל מחשבותי.

ממליצה במיוחד על הפיסקה האחרונה.