מהו "אקלים חרדי"? / מ. שוטלנד

אלו המצמצמים את העימות הכל כך קיצוני, למושגים של אוכל כשר או סביבה נפרדת – מדברים בעד עצמם.

כשהעימות מול החילוניות תוסס והפעם יותר מתמיד, באים כל מיני "מבינים" בלתי קרואים, בכוונה לקרב בין הצדדים ולהסביר, כמה המרחק קטן ודורש תיאומים קוסמטיים, רק על מנת להפיס את הדעת. ישנם מהציבור החילוני כמו יו"ר הכנסת, שמתוך הליכות נעימות, שוקד לבאר לחבריו, כמה חשוב יחס חיובי לדת ובלשונו כשהוא פונה לחרדים, "צריך לשמור על הגחלת". אין ספק, שלו הדבר היה תלוי בו בלבד, היו מוקצים משאבים ניכרים להקמת אגף שלם במוזיאון ישראל, לדת אבותינו בגרסתה ה"אדוקה" (כלשונם) ביותר.

קשה לאנשים כאלו להבין, כמה אנטגוניזם הם מעוררים עם כל רצונם הטוב. קצרה דעתם מלתפוס, שבכך הם פוגעים בנקודה הכואבת ביותר. מיהו זה שיראת ד' בלבבו ולב בשר לו ולא אבן, שירשה להתייחס לאמונתנו ותורתנו, כחפץ של בית נכאת? הבאמת חושבים הם, שיימצא איזה "עילוי", שיהיה מוכן להביט על עצמו כעל פוחלץ? והלא דווקא סוג זה של חילוניים על חיבתם הדרדקית לפולקלור היהודי, הם שמדגימים בצורה מעוררת רחמים, את מאמר הגמרא (ב"ק ט, ב) גחלת כמה דשביק לה מעמיא עמיא ואזלא (גחלת, כשעוזבים אותה, מהבהבת עד שנכבית)!. אדרבא, לו היה בהם העוז להביט נכוחה על מה שנותר ממשפחתם כמו זו של היו"ר, נצר לתלמידי הגאון זי"ע, היו מבינים על אתר, באיזה חלק ממנה מקוננת שלהבת תוססת ובהירה, ומיהו שנותר מרושש, ללא עבר, ללא הווה ובעיקר רח"ל, בלי עתיד.

מאידך כאמור ישנם גם כאלו בעלי צביון חרדי, המהדסים מהכא להתם, בכדי להסביר, שככלות הכל, המרחק אינו רב, ורק לו יקצו לחפצים בכך "אקלים חרדי" כלשונם, הכל יבוא על מקומו בשלום, גם לדעת מנהיגי הציבור החרדי כביכול. אכן בעניין זה מסופר בספר "עמודה דנהורא" להרב משה בלוי זצוק"ל, על עימות מיוחד במינו שהתרחש בין חיים ויצמן שר"י לבין מרן הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל. היה זה באסיפת רבנים אליה בא ויצמן והציע, לאחד את כל המוסדות החרדיים בי־ם, תחת מרות המשלחת הציונית לא"י (שקדמה ל"סוכנות היהודית"), כך שייהנו גם הם מהתקציב המשותף וכו'. מרן הגרי"ח מחה על יוזמה זו בכל תוקף וסירב לכך באופן נחרץ. היו שם כמה מהנוכחים, שבראותם את מפח הנפש של ויצמן, ניסו לפייסו ואף היה אחד מהם, שניגש אליו והסביר לו, שמרן הגרי"ח זוננפלד הינו קיצוני וניתן לגשר על הפערים או כעי"ז. אמר לו ויצמן: לי יש שיטה שאני דוגל בה. את הרב אני גם מבין. גם לו יש שיטה. אבל אני לא מבין מהי השיטה שלך!

אמנם יש לומר גם כמה מילים לגופו של ה"אקלים החרדי" ואם כן, ש"ק לפ' בחוקותי היא הראויה לכך: עה"פ "אם בחוקותי תלכו", מביא רש"י את דברי חז"ל בתורת כהנים, "שתהיו עמלים בתורה". ומבאר מרן המשגיח רבי ירוחם זצוק"ל, שהמילה "תלכו", הינה תיאור ל"הלוך ילך" של האדם. וממש כמו שכתוב על הגויים "ובחוקותיהם לא תלכו" שעל זה אמרו חז"ל, אלו נמוסות שלהן, דברים החקוקים להם כגון טרטיאות, היינו מנהגים, אלה היוצאים מפנימיות האדם – כך העמל בתורה הינו חקוק עמוק בתוך הפנימיות היהודית.

ובמקום אחר מוסיף ומבאר רבי ירוחם, שישנם דברים שהינם בבחינת "חוק" שאין לו הסבר אצל הגויים. כזה הוא למשל עניין המודה המתבטאת באורח הלבוש, שמעת לעת נקבע שרירותית לפי טעמים כמוסים וכולם נוהים אחריו בעדריות. כדוגמא קיצונית לכך, הוא מביא את המנהג שפשט בזמנו, ללכת עם מטפחת אדומה בכיס הג'קט, כשחציה ניכר מבחוץ, "כשכולם עושים כן בלי טעם". לבסוף מסכם מרן המשגיח ואומר, שברור לו, שמי שמוכן לשעבד עצמו להליכה שרירותית תחת נוהגים גויים חסרי טעם, עובר על האיסור "בחוקותיהם לא תלכו", שחילופיו הוא, הציווי "בחוקותי תלכו", לאמור, שה"הלוך ילך" של היהודי הוא העמל בתורה.

לו נתחקה אחר הקורה כיום בקרב תרבות האנשים החטאים לאורם של דברים אלו, נמצא שינוי בולט אצלם, בין המודה או ה"אין" העכשווי לבין מה שהיה בעבר. ביטויו של הבדל זה הוא בעומק ובאיכות של המימד ה"חוקתי" השולט בהם. אם בעבר, ההליכה אחרי המודה הייתה כרוכה רק בהוצאות מסוימות או בהשלמה עם הליכות מוזרות, כחלק מנהירה כללית משותפת – כיום, כל הדברים המעסיקים את החיצוניים מעבר לנושאים זניחים כמו לבוש וכיוצ"ב, הינם לא רק חסרי טעם או מוזרים, אלא מסוכנים ומאיימים.

אף גוי או חילוני לא יכחיש למשל, את הנזקים מפגעי הטכנולוגיה, או את האסונות שבאו על האנושות כתוצאה מהמתירנות המערבית. אך למרות הכל, ישנו קונסנזוס בקרב הפוקרים שאין לו שום הסבר מתקבל על הדעת, הגורס, שחובה עליהם לחיות עם כל הסיכונים הבאים עליהם בשל הסגידה למודרנה. הלא זוהי התגשמותו של המושג "חוקותיהם" לפי ביאורו של רבי ירוחם, באופן הקיצוני ביותר!.

לנוכח התפתחויות אלו ומתוך ההשקפה הנכונה על מהותו של מה שקרוי "אקלים חרדי", עולות בפנינו שתי תובנות עיקריות בבהירות מפליגה: האחת היא, שקשה לצפות ממי שבאורח חייו השוטף אינו חס על עצמו, שיחוס על זולתו. השנייה היא, שככל שמקצינה תופעת ה"בחוקותיהם" עליה נאמר "לא תלכו", כן יש להתעצם ולהתחזק בקיום הציווי "בחוקותי תלכו", שתהיו עמלים בתורה.

אשר על כן, אלו המצמצמים את העימות הכל כך קיצוני, בין החוקיות החילונית העכשווית לזו הדרושה יותר מתמיד בקרבנו, למושגים של אוכל כשר או סביבה נפרדת בלבד – מדברים בעד עצמם.

מי נזכר בשבט ה'מאיה'? / י. ויין

לא אחת נראה כי אין גבול לאווילות ולכסילות הקיימים אצל בני אדם, וביותר לוקים בכך כאלו המחשיבים עצמם כאקדמאים וכנאורים ונעלים מיתר האנושות. ידיעה מרכזית שפורסמה במהלך השבוע החולף באחד מהעיתונים 'הנחשבים' במדינת ישראל, דיווחה בכותרת מרכזית ורבת משמעות, כי "ממצאים שהתגלו בשבט ה'מאיה' מראים כי סוף העולם לא יהיה ב־2012". לא פחות ולא יותר.

לקוראים המודאגים מקיצו של כדור הארץ ממשיך ומספר הכתב לענייני מדע של העיתון בגוף הכתבה, כי "ארכיאולוגים מצאו כתבים עתיקים המנבאים עוד אלפי שנות קיום לעולם ולא צופים שיגיע לקצו השנה". הכתב החרוץ מדווח בשמחה לקוראי העיתון, כי "בני אותו שבט אלמוני חזו שהעולם ימשיך להתקיים".

הכתב לא מסתפק בכך ומתאר בהתרגשות כי על אף שנהוג לחשוב שכתבים שנמצאו בשבט ה'מאיה' הקדום צפו כי העולם יגיע לקיצו ב־21 בדצמבר השנה, ארכיאולוגים מצאו עדויות לכך שלוח השנה שבנתה הציוויליזציה המפותחת נמשך עוד כמה אלפי שנים.

וכאן מגיעים ל'סקופ' המרתק אותו מתאר הכתב בכישרון רב: "צוות ארכיאולוגים איתר חדר קטן בחורבות יישוב בו התגוררו בני שבט ה'מאיה' ובו היו כתבים מלכותיים שככל הנראה שימשו כלוח לתחזיות אסטרונומיות, וגילו את לוח השנה העתיק ביותר של ה'מאיה' שמוערך מלפני 1,200 שנה. המדענים ידעו כי קיימים רישומים מהזמן הזה, אך עד כה מצאו דוגמות שמתוארכות ל־600 שנים קודם לכך. למעשה, הלוח שהתגלה חושף את התחזיות האסטרונומיות העתיקות ביותר".

לטובת קוראינו 'הפרימיטיביים' שלא היו שותפים לחרדות ואינם מבינים במה מדובר נספר, כי על פי העיתון, תחזיות אסטרונומיות היו המפתח ללוח השנה של שבט ה'מאיה' (סליחה שאיננו יודעים לתאר בדיוק היכן ממוקם אותו שבט ואם הוא עדיין קיים על פני הגלובוס־ י.ו.), שקיבל לאחרונה תשומת לב מיוחדת כיוון שמופיעה בו אזהרת יום הדין, שצופה לכאורה את קיצו של העולם בדצמבר השנה. אולם מומחים אומרים שאין בו חיזוי כזה. הממצאים החדשים נותנים לכך גיבוי: החישובים נמשכים על פני יותר מ־6,000 שנים, הרבה מעבר ל־2012".

למעשיה אליה התוודעו כעת קוראי 'יתד נאמן' נדרשו חוקרים בעלי שם כגון חוקר מאוניברסיטת קולגייט בהמילטון ניו יורק, מומחה באסטרונומית שבט ה'מאיה' שלאור מחקרו 'המלומד' מרגיע את ההמונים, ולדבריו "אפשר לומר שהמספרים הללו מעידים על כך שהם ניבאו שהעולם ימשיך להתקיים" ומדענים נוספים ידועי שם (מי יותר ומי פחות).

•

כל עוד מדובר בחכמי אומות העולם, מגחכים אנו בפה מלא על השקעת מיטב כוחם ואונם בדברי הבל וריק, ועל כך שמכלים הם את זמנם ומרצם בחקר תיאוריות הזויות ומיותרות. משפטיהם ה'מלומדים' הנאמרים ברצינות תהומית, מקשים עלינו להתאפק מלפרוץ בצחוק סוחף, אולם מה רב הצער, הכאב והתהייה על אלו אשר מזרע ישראל הם, מבני בניהם של אברהם יצחק ויעקב, ההולכים אחר הבלי ותעתועי הגויים.

רק יצאה השטות אל אוויר העולם וכבר חוקרים ועיתונאים ישראלים ממהרים להצטרף לעגלת השוטים. כיצד יכולים המו"לים של אותו עיתון המתיימר להיות "המעניין של המדינה" לתת במה מכובדת לדברי הבל מן הסוג הזה? מה לצאצאי עם ישראל בעל הדרך הברורה והבהירה מקדמא דנא, ודברים הזויים שכאלה?

ייתכן כי דווקא בתקופה זו של השנה הדברים מובנים בהחלט. כשעומדים אנו פחות מעשרה ימים לפני יום מתן תורה,

כאשר הלוח היהודי מזכיר לנו כי בקרוב ממש מגיעה לקיצה תקופת ההמתנה לקבלתה של אותה מתנה נפלאה־ תורתנו הקד', מעדיף אותו עיתון להתעסק בבדותות מעין אלו ולהלעיט את קוראיו ב'נבואות' של שבטים עלומים על סופו של העולם וכדו'.

נראה כי בכך מבקשים הם להסתיר את הימצאותה של תורתנו הקד' בעולם ולמנוע מצאצאיו של אברהם העברי את הידע הבסיסי הדרוש לו כחמצן לנשימה.

קונספירציה  / ש. ליזרוביץ

דמיונות וסיפורי בדים, מלווים את החיים הציבורים והאישיים.

ידיעה שפורסמה בימים האחרונים, מספרת על סערה בטורקיה. התקשורת באנקרה דיווחה בהתלהבות על מציאה של גווית ציפור מזן שרקרק, שלטענת הטורקים עסקה ב"ריגול" לטובת ישראל.

גווית הציפור נמצאה בשדה פתוח בדרום המדינה. סביב רגלה נמצאה טבעת מיוחדת, שמסייעת לחוקרי הציפורים לעקוב אחר מסלול נדידתה ברחבי העולם. אבל, ד' ירחם. על הטבעת שנמצאה סביב רגלה של הציפור התנוסס הכיתוב "ישראל", מה שהעלה את חשד הטורקים כי מדובר באמצעי מקורי לריגול אחר הנעשה בטורקיה.

אנשי משרד החקלאות הטורקי העבירו אותה לבדיקת גורמי ביטחון במדינה, והפרשה עוררה כצפוי סערה. זו אגב לא פעם הראשונה שמדינות שונות מצאו "מרגלים" מקוריים. בשנה שעברה טענה סעודיה כי ישראל ריגלה אחר המתרחש במדינה, באמצעות נשר ש"שלחה לשטחי הממלכה. והמצרים כמעט ויכלו להשבע על כריש אימתני, שגוייס לטובת המוסד, וטרף להנאתו תיירים בפקודה ישירה של יו"ר וועדת המשנה הסודית לעיניני זרועות הבטחון החשאיות

רשות שמורות הטבע דחתה כמובן את הטענות אבל זה לא ממש שכנע את חובבי הקונספירציות, שדמיונם המזרח תיכוני, עבד שעות נוספות כדי לשכנע את ההמונים על יכולותיו המסתוריות של ה"מוסד" הישראלי.

הידיעה, משעשעת ככל שתשמע, יכולה גם להיות קריקטורה, לתופעה שחוזרת על עצמה במישור הציבורי והפרטי.

•

בתקשורת הכללית מקובל להעסיק בשכר לא מבוטל פרשנים למיניהם, כאלו שיכולים לחזות את מה שקורה בכלכלה, בפוליטיקה, ביחסי הדת והמדינה וביחסי החוץ של מדינת ישראל.

וכך יושבים מומחים למיניהם ופיהם מלא פרשנויות, תילי תילין של ממש מפורט, סטטיסטיקות, עדויות, נתונים וחוות דעת. רק שזו שונה ממוחה למומחה, סוף סוף כולם צריכים להתפרנס. ברם מעקב אחרי שטף המלל המיותר שמנפיקים הללו מגלה, שלרוב הפרשנויות למיניהן, לא רחוקות מהתיאורים של הטורקים על הציפור המרגלת.

ואין אף ילד קטן, שקופץ ושואל בקול, איה בגדי המלך?, ולאן בדיוק הולך הכסף הציבורי של משכורותיהם של הללו, שממלאים את חלל האוויר בכמויות של מלל ללא תכלית, ובתיאוריות שפעמים רבות מאד אין ביניהן לבין המציאות כלום.

אז נכון שהם לא איכרים טורקיים, והם עטויים מחלצות של מומחים, עניבות מהודקות וסבר פנים חמור, אבל רמת הרצינות של דבריהם לא נופלת" בחשיבותה  מהרעיונות ההזויים של הכפרי שמצא שרקרק.

והם, רבי המלל הללו, לא לבד. התופעה לא פחות חמורה ברמה האישית, כש"פרשנים" שכאלו מסתובבים בתוך מחננו.

וכך אתה מסוגל לשמוע אדם, שנראה לכאורה רגיל ושפוי, והוא כולו לוהט בהסברים מפולפלים על מה שקורה במקום פלוני או אלמוני, יש לו חברים מקרוב שסיפרו לו, והוא נותן פרשנות עמוקה לכל מילה שנדפסה  בעובי מסוים או בשורה אחרת, הולך רכיל על יחיד ועל רבים, קונספירטור להשכיר.

וכך אתה מסוגל לשמוע אדם, שמפרשן התנהגות של כל יחיד או משפחה, מלהט בלשונו, ומנתח באזמל לשונו החדה, את אופים או התנהגותם, ויש לו ראיות מוצקות לכך. זה שבדרך הוא פוגע, מתיז רפש, מרכל, ומקלקל, זה לא ממש מזיז לו הוא שבוי בדמיונותיו.

מי שחווה "טיפול" לשוני של אחד שכזה, מבין את תחושת האין אונים, איך אפשר להכחיש עדויות, עובדות ודעות נחרצות, שאין להן שום בסיס?

הלצה עממית מפורסמת מספרת על נווד נוכל שהגיע לעיר וביקש מרב העיר כי יכתוב המלצה עבורו. הרב שראה את האיש שלפניו, לא ממש התלהב מהרעיון, וניסה לדחות אותו ב"קש".

כשראה הנווד שמבוקשו לא נענה, שינה את טון הדיבור, פנה לרב ואמר לו, "אם כבודו לא יתן לי את המכתב הנדרש, הרי שאדאג שתתרוצץ שמועה בכל קהילות ישראל, שבנו של כבוד הרב המיר את דתו, ועבר להתגורר אצל הכומר הראשי של המחוז, ו...

"איך תספר" גיחך הרב, על אתר, וסיפר שאין לו כלל בנים כי אם בנות.

"את זה א ת ה תספר" גיחך ההלך למולו... השמועה, תרוץ הרבה יותר מהר מההכחשה.

נדמה שבמצב הציבורי שיש כיום, כשיש לנו, לציבור החרדי אויבים רבים מבחוץ, אותם קונספירציונרים מבפנים מזיקים והרבה. נדמה שבמצבם האישי של רבים, שמתמודדים עם עניני היום יום, מפגש עם לשון רעה שכזו ודמיונות עמוסים בהוכחות סרק משבשים את שגרת החיים. ויתפלל כל אחד על עצמו, שיזכה שלא להיות מן הרודפים בלשונם.

הזירה האמיתית / ל. מאיר

הקטל בכבישים, מהווה כידוע בעיה חמורה מאין כמותה. הקטסטרופה הזו, הגורמת למאות בני אדם בשנה לקפח את חייהם על הכביש או בסמוך לו, רבים מהם ילדים – תופסת מקום ראשון במעלה בסדר החשיבות הלאומי. סכומים גבוהים ביותר מושקעים מדי שנה במלחמה בתאונות הדרכים, אך בינתיים, המהפך לא נראה באופק. השיפור, אם ישנו כזה, נמדד באחוזים בודדים.

חלק ניכר מהתקציבים המופנים למאבק בתאונות הדרכים, מושקע באמצעי אכיפה. הבולטים שבהם, הינן מצלמות המהירות, המשתכללות עוד ועוד ומוצבות בכמות גדלה והולכת בכבישי ישראל. הפניית המשאבים הרבים לאפיק זה, עלולה היתה להביא אותנו למסקנה כי מהירות מופרזת הינה הסיבה העומדת מאחורי מרבית תאונות הדרכים, או לפחות מאחורי חלק ניכר מהן. אולם למעשה, תמונת המצב שונה. כל המומחים מצביעים על כך, שמהירות מופרזת מהווה גורם שולי ביותר לתאונות הדרכים. נהיגה פרועה, נהיגה במצב של חוסר שיקול דעת, חוסר מיומנות מצד האזרח ותשתית כבישים לקויה – הם העומדים מאחורי מרבית תאונות הדרכים. למעשה, כמעט מאחורי כולן.

אכן, מהירות מופרזת, עשויה בהחלט להחמיר את תוצאותיה של תאונת דרכים, ולהיות בעלת משמעות רבה באשר למידת הטראגיות שלה. אכן, די בכך בכדי לנהל מלחמת חורמה כנגד הנוהגים במהירות מופרזת שאינה מתאימה לנתוני כבישי ישראל על תשתיתם הלקויה. אולם עדיין, אין בכך כדי להסביר את הפניית המשאבים הרבים כל כך לאפיק זה, תוך הזנחה כמעט מוחלטת של אפיקים אחרים – משמעותיים בהרבה למניעת עצם תאונות הדרכים.

ההסבר לאזלת היד שמגלה המדינה בתחום זה, פשוט. די במצלמה אחת, שעלותה מוגבלת, בכדי לאכוף מהירות בקטע כביש נתון, ולהפיק מדי יום מאות דו"חות המעשירים את אוצר המדינה. ההשקעה בהצבתן של אותן מצלמות, המוכרות לכולנו, מחזירה את עצמה בפרק זמן קצר להפליא. לעומת זאת, השקעה בנוכחות משטרתית בכבישים תוך מתן תשומת לב ממוקדת לעבירות של נהיגה פרועה, או השקעה בתשתיות הכבישים – הינן השקעה גדולה בהרבה, והרווחים שהיא מניבה זניחים אם בכלל. בנסיבות אלו, ברור כי ישנה העדפה תקציבית ברורה לאכיפה מסוג מסויים, תוך הזנחה פושעת של תחומים אחרים, משמעותיים יותר, שעשויים היו להשפיע השפעה של ממש על גרף הקטל בדרכים.

•

בשנים האחרונות, למרבה חרדתנו, חודר ארסו של הרחוב אל בתים רבים, בשל ההתפתחויות הטכנולוגיות ההרסניות. מלחמה חרמה קידשו עסקנינו, הפועלים על פי הנחיותיהם של רבותינו גדולי הדור, בכדי לחסום את הפירצה. בכדי לבער את הנגע ולשמור על טהרת המחנה ועל תומתם של בחורינו ובנותינו. אין ספק. מלחמת קודש היא זו, נחוצה מאין כמותה.

אולם הבה נשאל את עצמנו בכנות: האם סבור אי מי, כי בן תורה השקוע יומם ולילה בתלמודו ומוצא את התענוג האמיתי שאין למעלה ממנו בשטיק'ל רמב"ם או בסברא עמוקה של ר' חיים, יושיט ידיו אל אותם כלי הרס שאחריתם עדי אובד? האם סבור אי־מי, שמי שאין לו בעולמו אלא ד' אמותיה של הלכה – יפול קרבן לאותם פיתויים עלובים שמנסה היצר להציע בתמורה לחיי נצח? אילו היתה בת מקבלת די צרכי נפשה בין כתלי הבית פנימה, בקדושה אמיתית של יראת שמים טהורה, כלום היתה יוצאת לרעות בשדות זרים ולתור אחר הצעותיו המגונות של היצר? ברור שלא!

אלא מאי? כאשר הגישמאק נעדר, כאשר השקיעות בלימוד איננה, כאשר הבית אינו פנוי לספק את הצרכים הרגשיים ולהעניק חמימות של קדושה – או אז מוצא לו היצר מקום להתגדר בו, והלב פתוח כאולם לחפש את סיפוקו במקום אחר... לנסות למצוא הנאות דלוחות מאלו שבאמתחתו של מלך זקן וכסיל, בכדי להשביע את נפשו הרעבה להנאות של אמת, של רוח!

אילו רק היו מושקעים המשאבים הנחוצים בכדי לפתוח בפני צעירי הצאן את שערי גן עדן – אין ספק כי הנהיה הגוברת והולכת אחר תעתועי היצר העלובים היתה נבלמת במידה ניכרת! אילו רק היו בנותינו מתחממות לאורה של אבוקה משפחתית נוטפת צוף של יראת שמים, אין ספק שניתן היה להציל – הצלה אמיתית – נשמות רבות מספור!

אולם זה, כבר קשה יותר... זה דורש השקעה ומשאבים... לכן, נוח לנו, כמו לשוטה העיירה המיתולוגי שחיפש תחת פנס הרחוב את הפרוטה שאבדה לו בחצר החשוכה, להשקיע את כל משאבינו באפיק האחד והיחיד, זה שמנסה להבל את הצעותיו של היצר, או להלחם בהן חזיתית. הבעיה היא, שהיצר גם הוא אינו שוקט על שמריו... הוא מוצא לו עוד פרצות, ועוד נקודות תורפה, ושוב מצליח לחדור אל תוככי בתינו – בכל פעם ממקום בו לא ציפינו לו!

במלחמה הזו, לעת עתה, אין מנצחים. יש רק מפסידים, והרבה. נשמות יקרות שאבדו, ומי יודע איך ומתי ישובו אם בכלל.

אם לא נפנה את המשאבים הנחוצים לזירה האמיתית, הזירה שתבצר את חוסנם הנפשי של בנינו ובנותינו ולא רק תחסום בפניהם את הגישה למחוזות הרפש – מי יודע כמה קרבנות עוד יהיה עלינו להקריב!