השלב הסופי, אליו חתר היצר מתחילתו הוא: "להפרכם את בריתי" – "כדי להיות כשאר האומות המולכות בעולם הזה בלי שום עול תורה ומצוות". זו המטרה הסופית של היצר, להביא את עם ישראל לעברי פי־פחת, כאשר הוא יבקש להיות 'עם נורמלי'. עם ככל העמים. ללא עול תורה ומצוות. לעקור הכל. זהו התהליך. הוא מתחיל בסטייה קטנה, וסופו – מי ישורנו.

פרשת התוכחה אותה נקרא השבת, היא הקדמה לחג מתן תורה, אותו נחגוג בס"ד בעוד ימים ספורים. רבותינו אמרו (מסכת מגילה לא:): "תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה". ומבארת שם הגמרא שגם חג העצרת, חג השבועות, הוא בבחינת 'ראש השנה', שהרי בעצרת נידונים על פירות האילן. ברור, אפוא, שיש קשר ישיר בין דברי התוכחה שבפרשה, לבין ההכנות הנדרשות לקראת קבלת התורה.

אם נתבונן בדברי התוכחה, נוכל בוודאי למצוא נקודות רבות, המדריכות את האדם, לדרך קבלת התורה, הבה ונתבונן באחת מהן. השי"ת מזהיר את בני ישראל, לבל ינטשו את דרך התורה, כדי שלא יהיה צורך חלילה, להשיבם את הדרך הישרה באמצעות ייסורים קשים ומרים. התורה הקדושה מציבה בפני האדם את 'תמרורי הדרך' ואותות האזהרה, דרכם יוכל להבין כי הוא סוטה מדרך הישר ומתקרב אל פי התהום, ממנו המרחק אל ההידרדרות ונטישת דרך התורה, קצר ביותר. לא בבת אחת, עלול האדם להגיע לידי נטישת התורה. מי שאמון על שמירתה, מתוך חינוך ולימוד ומסורת אבות, אינו עוזב ברגע אחד את הכל. זהו תהליך הדרגתי, לעיתים בלתי מורגש בתחילתו, ואם רק יהיה האדם מודע לתחילתו, יוכל לעצור אותו בעודו באיבו.

כך כותבת התורה בפתח דברי התוכחה: "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה. ואם בחקותי תמאסו, ואם את משפטי תגעל נפשכם, לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי". הרי לנו שלא בהחלטה רגעית אחת, נוטש האדם את דרך התורה. זהו תהליך הדרגתי שתחילתו: "בחוקותי תמאסו", לאחר מכן – "את משפטי תגעל נפשכם", עד לשלב בו הגעתם למצב בו – "לבלתי עשות את כל מצוותי", ומכאן לעומק התהום: "להפרכם את בריתי". הנה לנו הדרך, בה נוטש האדם את מוסר אביו ותורת אמו.

השלב הראשון הוא: "ואם לא תשמעו לי", ומבאר מרן הנצי"ב ב"העמק דבר": "שלא תעשו לשמי. ואם כי באמת אין בזה החטא כדי עונש גדול, אבל מכל מקום הכתוב הולך ומונה איך דרכו של יצה"ר, להתחיל בדבר קטן ונוקב ויורד עד התהום. על כן מתחילה מפתה שלא לעשות לשמה... וכשנעשה שלא לשמו של הקב"ה, מגיע אח"כ ולא תעשו את כל המצות האלה. שלא לעשות כלל". מוסיף מרן הנצי"ב ומבאר, כי הגם שאמרו חז"ל: " לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", שם מדובר ביחיד, שאף שלא הגיע למעלה זו של עשיית מצוות לשמה, מכל מקום אם יעשה תחילה שלא לשמה, סופו להגיע למעלת 'לשמה'. "מה שאין כן אם בהסכמת הרבים שלא לעשות לשם ד', לבסוף יוסיפו סרה שלא לעשות כלל".

זהו אות האזהרה הראשון, אותו מציבה התורה בפני האדם. כאשר הרבים מתחילים לקיים מצוות, שלא לשם שמים אלא מטעמים אחרים, אישיים או ציבוריים. מן הסתם, הסטייה הקלה הזו אינה מורגשת בתחילה, שהרי כולם ממשיכים לקיים את המצוות בהתלהבות, בדקדוק רב, בהקפדה על קוצו של יו"ד, אבל חסר בהם את ה'לשם שמים'. יש חשבונות אחרים בקיום המצוות. או אז מגיע השלב הבא, החמור יותר: "ואם בחוקותי תמאסו". המצוות הראשונות המסומנות על ידי הסוטים מן הדרך, אלו הם החוקים. המצוות שאינן מתיישבות עם שכל האדם: "שלא בלבד תבטלום, אבל תמאסו בם", כותב הספורנו. מצוות יסודיות ביהדות, הופכות לנושא לדיון. לפקפוק, רחמנא ליצלן מהאי דעתא. דיונים פומביים בנושא, והשמעת דעות 'מלומדות' על הצורך לעשות 'תיקונים' בעיקרי היהדות, כפי שבא לידי ביטוי באי־אלו ביטאונים רשמיים של חוגגי 'עצמאות'.

השלב הבא הוא: "ואם את משפטי תגעל נפשכם" – "תגעל אותם כמו שמקיא אדם בכוונה מוסכמת מבלי אין דרך למאוס אותם, בהיות טעמם נודע והגון". אין דרך 'למאוס' במשפטי התורה, מבאר הספורנו, שהרי טעמם 'נודע והגון', לכן מדובר על 'הגעלה', דבר שאדם פולט מרצונו, בלא שום הכרח. מצוות שאין כל קושי להבין אותם – ובכל זאת יתאמצו להיפטר מהן, רק בשל הטענה האווילית כי משפטי התורה הם 'מיושנים', ולא מתאימים 'לרוח הזמן'. צריך להעדיף את משפטי הטורקים, האנגלים, או בעלי המרפקים שהצליחו להיבחר ל'כנסת', ואשר בהינף אצבע לכאן או לכאן 'מחוקקים חוקים'.

הדרך כבר קצרה אל התהום: "לבלתי עשות את כל מצוותי" – "הגעילה למשפטים לא תהיה אלא כדי לפרוק מעליכם עול כל המצוות". עתה מתגלה הסוד האמיתי. המטרה אינה חוק זה או אחר, אלא פריקת עול מוחלטת. כל הטיעונים על תיקונים אלו ואחרים, או כנגד מצוות אלו ואחרות, אינם אלא כסות עיניים למטרה האמיתית – הפקרות מוחלטת. הרי חז"ל (סנהדרין סג:) גילו לנו ברוח קדשם, כי " יודעים היו ישראל בעבודה זרה שלא היה בה ממש, ולא עבדו ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא". בני ישראל אשר עבדו לעבודה זרה המשוקצת ביותר, בעל פעור, ידעו את האמת לאמיתה, שאין באותו אליל כל ממש. כל רצונם היה להתנתק מהאמונה ודרך התורה, ביודעם כי הקשר אל הבורא מגביל את מעשי האדם, וברצונם לפרוק כל עול ורסן, יצרו 'תיאוריה' אלילית חדשה, כדי להשקיט את נקיפות המצפון שלהם, בפורקן היצרים המתועב שלהם.

השלב הסופי, אליו חתר היצר מתחילתו הוא: "להפרכם את בריתי" – "כדי להיות כשאר האומות המולכות בעולם הזה בלי שום עול תורה ומצוות". זו המטרה הסופית של היצר, להביא את עם ישראל לעברי פי־פחת, כאשר הוא יבקש להיות 'עם נורמלי'. עם ככל העמים. ללא עול תורה ומצוות. לעקור הכל. זהו התהליך. הוא מתחיל בסטייה קטנה, וסופו – מי ישורנו. מי שעיניו בראשו, בולם אותו מראשיתו. אינו נותן דריסת־רגל, לאלו שמקילים־ראש ביסודות. עושים אותם 'מלומדה', תוך שהם מזלזלים אם בגלוי ואם בסתר, באלו שנותרו דבקים בדרך, בלי סטייה כלשהי. שם מתחיל תהליך ההידרדרות, ושם הוא חייב להיעצר, כי אחרת הסוף ידוע. הפקרות מוחלטת. זו שבפניה ניצבת כיום מערכת שלימה, שבנתה את גידול הדור הצעיר על אי־דרך זו, והיא חסרת אונים. אין לה את הכלים והכוח לבלום את הסחף.

השי"ת מזהיר אותם, כי עונשם יהיה מידה כנגד מידה. אם יבקשו להיות 'עם נורמלי', הוא יסיר השגחתו מהם, והם יהיו נתונים לרדיפות, עינויים, ואיומים ממשיים להשמדה טוטלית. או אז, מי שעיניו יהיו בראשו, ילמד את הלקח ויבין, כי כל סוד קיומו של העם היהודי הוא בהיותו עם הדבק בקונו. המקיים את מצוות הבורא, והולך בדרכי אבותיו. שאם לא כן, הוא יהיה האומה היחידה על פני תבל כולה, שאיום השמדה מרחף מעל ראשו. המדינה היחידה על פני הגלובוס, שצריכה עדיין להצדיק את זכות קיומה. לא רק מחוץ, אלא גם מבית. בתוך־תוכה, מבני עמה, יש מי שרואה בהקמתה פגם מוסרי. מעשה עוולה כלפי עם אחר. הוא מוכן להפגין עמו על האסון שפקד אותו, כאשר הוקמה מדינה יהודית. אם 'נורמליות' שכזו הוא מבקש, אזי "והיית לשמה למשל ולשנינה בכל העמים".

בלי "אם בחוקותי תלכו", אין סיכוי לשלום ושלווה. ההבטחה "וישבתם לבטח בארצכם", תלויה כל־כולה, ב"אם את מצוותי תשמרו ועשיתם אותם", כמו שכותב ה"אור החיים" הקדוש: "אומרו בארצכם – פירוש שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם ואין לזרים אתכם בה, ובזה לא יהיה לכם אפילו מיחוש, ותשבו בטח". רק ההליכה בדרך התורה וקיום מצוותיה, תבטיח כי העולם כולו יכיר בכך שזו "ארצכם". קריאת התוכחה והכרת חיוב ההליכה בדרך התורה ומה צפוי לעוזביה, היא ההקדמה ליום הגדול אליו אנו קרבים והולכים, יום קבלת התורה.