ראש בראש

יוצאי הסיירת מצליחים בפוליטיקה יותר מיוצאי השב"כ והמוסד

כניסתו של הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז לממשלה, וחברותו בפורום התשיעייה, מחדדת את "ההשתלטות הצבאית" על הפוליטיקה ועל מרכז ההחלטות. בתשיעייה יש עתה שלושה רמטכ"לים לשעבר. ברק, יעלון ומופז.

הגם שבמדינת ישראל, מתגאים בעובדה שהצבא מרוחק מהפוליטיקה, הרי שעם הזמן משתלטים הגנרלים ויוצאי מערכת הביטחון על מרכזי הכובד הפוליטיים.

הדבר אמנם היה לאורך השנים (ראו לקמן בקטע הבא), אך בממשלות האחרונות, גברה התופעה שבעתיים.

כך לדוגמא – בבחירות האחרונות, התמודדו הליכוד, העבודה וקדימה ראש בראש על הבכורה. נראה היה כי מדובר בהתמודדות פוליטית אזרחית, אך מאחורי הקלעים, (יש הטוענים) כי היתה זו התמודדות של יוצאי הסיירת (ליכוד־עבודה) מצד אחד, נגד יוצאי השב"כ והמוסד מהצד השני.

הנה הפירוט: בשורות נבחרת הליכוד, העבודה־עצמאות, ניתן למנות את בנימין נתניהו, אהוד ברק, משה יעלון, ומתן וילנאי מהסיירת, יחד עם אנשי הצבא הבכירים הנוספים לשעבר: יוסי פלד ובנימין בן אליעזר.

מהצד השני בקדימה התמודדו ציפי לבני מהמוסד לשעבר, גדעון עזרא – סגן ראש השב"כ לשעבר, אבי דיכטר – ראש השב"כ לשעבר (וגם איש סיירת בעברו), ישראל חסון – סגן ראש השב"כ לשעבר, ושאול מופז מהצבא.

לאחרונה הצטרפו לקדימה עוד שניים: יעקב פרי – ראש השב"כ לשעבר, ודן חלוץ – רמטכ"ל בעברו, מה שמגביר עוד יותר את המעורבות הצבאית (לשעבר) בפוליטיקה הישראלית. אם מוסיפים לכל זה גם את ההתבטאויות של ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן ואת הדברים של יובל דיסקין – ראש השב"כ לשעבר, ברור מה הכיוון הפוליטי שלהם.

אגב, בקרב הפוליטי הזה – בין הסיירת לשב"כ ולמוסד, גוברים בינתים אנשי הסיירת...

ההפיכה הצבאית

כך השתלטו הגנרלים ויוצאי הצבא על הפוליטיקה הישראלית

להשתלטות הצבאית על הפוליטיקה הישראלית, יש היסטוריה ארוכה. זה החל בממשלה השביעית כאשר האלוף משה כרמל מונה לשר. בהמשך בכנסת ה־13 הצליח הרמטכ"ל לשעבר, משה דיין להתמנות לשר ביטחון במקום לוי אשכול.

שלוש ממשלות אחר כך – בממשלה ה־16, כבר כיהנו שלושה רמטכ"לים ואלוף בדימוס. מדובר היה במשה דיין, יצחק רבין, חיים בר־לב ואהרון יריב. המודל החדש קבע, כי הקידום הפוליטי מגיע ביתר קלות, אם המועמד החזיק בתפקידים בכירים בצבא.

בהמשך השנים הדבר גבר שבעתיים. בממשלת אהוד ברק כיהנו 7 גנרלים יוצאי צבא בכירים. אהוד ברק עצמו, יצחק מרדכי, בנימין בן אליעזר, אפרים סנה, מתן וילנאי ואמנון שחק. הפרשנות שניתנה לעניין הזה היתה, שרק יוצאי מערכת הביטחון הבכירים, יכולים להגיע לעמדת ראש הממשלה.

בממשלת אריאל שרון המספר עלה אף יותר והגיע לתשעה קצינים. מדובר היה בשרון עצמו, בן אליעזר, מופז, לבני (מוסד), וילנאי, סנה, רחבעם זאבי, גדעון עזרא ואפי איתם.

ממשלת אולמרט שבאה לאחר מכן, שברה את השיא במספר הגנרלים שהתמנו לשרים. עשרה מהם ישבו סביב שולחן הממשלה.

מסיכום הדברים עולה כי תשעה רמטכ"לים שפשטו את מדיהם הצבאיים, עברו משולחן המטכ"ל לשולחן הממשלה, חלקם גם הגיעו לעמדת ראש הממשלה. כל זה מוביל לעובדה החד משמעית: יוצאי הצבא השתלטו על הפוליטיקה.

מסקנה נוספת לפוליטיקאים שבדרך: אם רוצים להגיע לממשלה בדרך קיצור, או אם רוצים להגיע לעמדת ראש הממשלה, הרי שהמסלול הצבאי (הבכיר) מהווה מקפצה נוחה. חברת הכנסת יחימוביץ, וח"כ (לעתיד) יאיר לפיד לבטח מודעים לכך.

גם שר החינוך גדעון סער מודע לעניין. הוא אינו יוצא בכיר של מערכת הביטחון, אך הדבר לא מונע ממנו ללטוש עיניים עתידיות לכיסא ראש הממשלה, בעידן שאחרי נתניהו. סער יפגוש בהתמודדות הזו את משה יעלון – הרמטכ"ל לשעבר. זו הסיבה שסער מקווה להתמנות בממשלה הבאה לשר החוץ (או הביטחון). רק כך יוכל לחפות על אי שירותו הצבאי הבכיר, בדרך לכבוש את הפיסגה הפוליטית.

"החבר רוסטיק"

מדוע נזקק יאיר לפיד לשומר ראש צמוד בהופעותיו הפומביות?

הפוליטיקאי יאיר לפיד – האיש הכי מאוכזב מאי הקדמת הבחירות, מתקשה להסתגל למעמדו החדש – "פוליטיקאי בהמתנה". לפיד שכבר ראה עצמו כחבר כנסת ואפילו כשר בכיר (בממשלת נתניהו), נאלץ בשלב זה לגנוז את חלומו ולהמתין עד מועד הבחירות – בעוד שנה וחצי, כדי שיוכל להתמודד ולהבחר לכנסת. עד אז יעשה הכל כדי שלא להשחק ולא להשכח.

לצורך כך ממשיך לפיד להופיע בפורומים שונים המזמינים אותו להרצאות, בהם הוא מדבר נגד "הבזבוזים של הממשלה הגדולה". לפיד מונה את מספר השרים וסגני השרים – 36 במספר, זועק שמדובר בשחיתות, וקורא להפיל את הממשלה.

ולמרות כל זעקותיו, מאמץ לו לפיד גינונים של שר, עוד לפני שנבחר לח"כ. בסוף השבוע הופיע בפני "פורום מג'די" בכפר סבא מול 200 גימלאים שהזמינו אותו להרצות בפניהם. הפורום הזה עלה לכותרות לאחר שראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, תקף שם את נתניהו וברק. הדברים צוטטו בהרחבה והפורום זכה לפירסום, לשמחת חבריו.

לפיד שהוזמן איפוא לנאום בפני חברי הפורום הגימלאים, לא היסס והגיע למקום.

אולם הופעתו היתה משונה. הוא הגיע בעשר דקות איחור, כאשר גברתן עב שרירים ובשר פילס עבורו את הדרך. כאשר לפיד החל לנאום, התייצב הגברתן משמאלו, דרוך ומוכן לקפיצה על כל מי שרק יעז לפגוע בנואם (אף שאיש לא חשב לנהוג כך). לאורך כל הנאום, פזל אותו גברתן ימינה ושמאלה, משל הוא איש שב"כ.

הדבר צרם לאנשים, והם שאלו ישירות את לפיד, מדוע הוא נזקק למאבטח צמוד, בפרט שאינו ח"כ ולא שר בממשלה. לפיד ניסה תחילה להתבדח על כל מיני איומים טלפוניים שהוא מקבל ("והם הכי פחות מסוכנים"), ואז ענה: "מאבטח זה מישהו שמשלמים לו. אבל זה רוסטיק. הוא חבר שלי. וכשאני הולך למקום עם הרבה אנשים, הוא בא איתי".

לפיד מתכוון להופיע עוד הרבה מול אנשים, כדי שלא ישכחו אותו, ולכן עד הבחירות הבאות (ולבטח אחריהן), תהיה לרוסטיק הרבה עבודה.

על גלגלים

מכרז חדש: כמה מוכן האוצר לשלם על רכבי השרים?

הממשלה נשארת על כנה. מופז הצטרף, ועכשיו צריך לדאוג לרכבים של השרים וסגניהם. השבוע פירסם מנהל הרכב במשרד האוצר מכרז חדש עבור רכבים "יצוגים" כהגדרת המכרז, עבור השרים.

בממשלה יש כיום 32 שרים – כולל מופז, שהצטרף אחרון, ועוד שבעה סגני שרים. אולם מנהל הרכב ירכוש 50 רכבים, חלקם ישמשו בעלי תפקידים בכירים.

במכרז הקודם ב־2007, זכתה יבואנית צ'מפיון מוטורס עם שני דגמים אאודי – אי 6 וסקודה סופרב. באאודי בחרו בין השאר השרים סילבן שלום, גדעון סער, יצחק אהרונוביץ. בסקודה הצנועה יותר בחרו שר האוצר שטייניץ, אריאל אטיאס, עוזי לנדאו ויולי אדלשטיין. שלושה שרים אחרים משתמשים במיני־ואן קרייזלר, ושר אחד – יעקב נאמן נוסע ברכבו הפרטי.

שני השרים הבכירים – אהוד ברק ואביגדור ליברמן מתניידים במרצדס משורינת על פי דרישת השב"כ. עתה כאמור יצא המכרז החדש, כיון שהספקית הקודמת טענה, שאינה יכולה לעמוד עוד במחיר שנקבע. המחיר הממוצע למכוניות השרד במכרז החדש עמד על 250 אלף שקל לרכב. לפי אומדן הרכישה של 50 רכבים – מדובר בסכום של 12.5 מיליון שקלים.

במשרד האוצר לא חוסכים ומבקשים לדאוג לנוחות מירבית לשרים ולשאר הבכירים, ולכן הגישו דרישות סף גבוהות בעניין אבזור הרכבים.

באוצר מעוניינים רק ברכבים מקבוצות המס שש ושבע, כלומר דגמים יוקרתיים בלבד. בין הדרישות: מקום מורחב ומרווח לרגליים במושב האחורי, GPS, חיישני נסיעה לאחור, מצלמת רוורס. חלונות כהים, מערכת בקרת שיוט ובקרת אקלים, בנוסף דורשים באוצר גם שירותי תחזוקה מלאים ואחריות מלאה עד ארבע שנים. בין הדגמים העונים על הדרישות: קדילק, ב.מ.וו, מרצדס ו־וולבו. מי שמחפש חיסכון, שילך למצוא אותו במקומות אחרים.

המנוע – ברק

החלום של נתניהו התגשם: הכל צופים את סופה של קדימה

שבוע עבר מאז התרגיל הפוליטי הגדול, ויש עדיין המנתחים את מה שקרה. במבט לאחור טוענים כל "המבינים", כי הדבר שהניע את התרגיל, היה הברית הפוליטית בין נתניהו לשר הביטחון ברק. החיבור בין שניהם הוא החזק ביותר בקואליציה. דבק שאי אפשר להפרידו.

הרבה שמות נזרקו לאוויר, כמי שפעלו והביאו לביצוע התרגיל הפוליטי והקמת ממשלת נתניהו־מופז. אולם מי שפעל יותר מכולם והיה המנוע העיקרי הוא אהוד ברק. בפועל היו קבוצה של ארבעה אנשים מאחורי התרגיל: נתניהו, נתן אשל, ברק ושמחון. ארבעה אלו הביאו בזמנו גם לפירוקה של העבודה (והקמת "העצמאות", ועתה הביאו להקמת ממשלת האחדות ופירוקה (העתידי) של קדימה.

נתניהו וברק הבינו שניהם, כי אין סיכוי לעצמאות לעבור את אוז החסימה, למרות שהסקרים האחרונים הציבו אותה ממש על סף המעבר. לפיכך קיבל עתה ברק מרווח נשימה לעוד שנה וחצי.

הרעיון הגדול של נתניהו הוא לשלב בעתיד את ברק והעצמאות בליכוד, וכן את שאריות מפלגת קדימה. בכך יבקש לנטרל את כוחם של המתפקדים־המתנחלים והפייגלינים בתוך הליכוד.

לקדימה אין כל סיכוי להצליח בבחירות הבאות. בעתיד הנראה לעין יתפצלו ויתפלגו מתוכה כמה חברי כנסת, כאשר רבים בשטח כבר עזבו אותה. מדובר בפעילים מרכזיים, ראשי סניפים ואפילו ראשי עיריות.

השבוע עשה זאת ראש עיריית כרמיאל – עדי אלדר – איש חזק בתחום המוניציפאלי (כיהן בעבר כיו"ר מרכז השלטון המקומי). אלדר הודיע כי הוא עוזב את קדימה ועובר למפלגת העבודה. לא מן הנמנע שכך יודיע גם ראש עיריית חיפה – יונה יהב, שגם הוא נמצא כרגע בקדימה, אך יחזור בהזדמנות הראשונה למפלגת העבודה, וכמוהם עוד אישים בכירים רבים.

קדימה לא תחזיק איפוא מעמד כמפלגה, ולמעשה סיימה את דרכה בחיים הפוליטיים. יתכן ולבני תנסה לשקם אותה, אבל לא כקדימה אלא כגוף אחר. נתניהו הגשים איפוא את חלומו הגדול, והוא ינפץ לרסיסים את המפלגה, שהשפילה אותו, וגרמה לו בעבר לקבל 12 מנדטים בלבד.

רוב חברי הכנסת של קדימה ינסו להדחף ולהדחק לתוך רשימת הליכוד הבאה לכנסת. 14 מהם הרי ניהלו שיחות חשאיות כאלו ואחרות, במטרה לשוב לליכוד, כבר לפני כשנה. בליכוד לא ימהרו לקבל אותם בחפץ לב, אבל נתניהו כאמור יעשה הכל כדי שכך יקרה. צפויות לבטח עוד הרבה התפתחויות והתנגשויות בנושא. בליכוד שום דבר לא הולך קל.

אסטרטגיה חדשה

פייגלין: לא עוד רשימות מומלצים ורשימות חיסול בפרימריז בעתיד

הבחירות נדחו והמרוויחים הגדולים הם חברי הכנסת. הרבה קולות רווחה נשמעו גם בליכוד. השרים והח"כים קיבלו מרווח נשימה נוסף בטרם יצאו לפרימריז, שיקבעו את מקומם בכנסת הבאה. אם לא דחיית הבחירות, הרי שכבר בחודש הבא היו נערכות הבחירות הפנימיות בליכוד, והח"כים היו מוצאים עצמם בשבועות אלו בהתרוצצות גדולה סביב הבוחרים.

עוד קודם שנודע על דחיית הבחירות (או יותר נכון – על קיומן במועדן המקורי), כבר החלו בליכוד לערוך חשבונות פנימיים – מי ישרוד, מי צריך יותר לחזר אחר קולות מצביעים, ומי יזכה לתמיכה של פייגלין – ראש חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד.

הגם שרוב הח"כים והשרים מכחישים בפומבי כל קשר לפייגלין ולאנשיו, הרי שמאחורי הקלעים יש קשר שכזה. הדבר התבטא בחתונה שערך השבוע פייגלין לבנו, בה השתתפו בכירי המפלגה וכל מי שלוטש עין לקבל את תמיכת אנשיו. התקשורת עטה על העניין והבליטה את השתתפות הח"כים והשרים, תוך הדגשה: כוחו של פייגלין בליכוד התחזק.

פייגלין ואנשיו אינם מודים, אך עצם דרישתם בועידת הליכוד להצבעה חשאית על תפקיד נשיא הוועידה, היא שגרמה בין השאר להחלטתו של נתניהו להגיע להסכם עם מופז. הדברים כבר נכתבו בהרחבה ואין צורך להאריך. אולם השבוע פייגלין התייחס לעניין, ואמר כי מבחינת "מנהיגות יהודית" עומד לבוא שינוי מהותי. לא עוד רשימות והמלצות לחברים במי לבחור, אלא פנייה ישירה של כל מי שרוצה להיבחר לציבור ולמנהיגיו המקומיים.

המשמעות: פייגלין לא יפרסם "רשימת חיסול", גם לא רשימה חיובית. "לא יהיה פתק מרכזי כבעבר, בו מנהיגות יהודית תודיע במי יש לתמוך". לדבריו, אנשי מנהיגות יהודית התערו בליכוד ולכן האנשים יבחרו לבד מעצמם ולא באמצעות הוראות מלמעלה. "במקום לפקד על אלף חיילים, אנחנו רוצים שיהיו לנו אלף מפקדים", מסביר "המפקד מספר אחת".

לדעת פייגלין, שפקד לליכוד כ־8,000 חברים, מספר התומכים בו גדול הרבה יותר, כתוצאה מפעילותם של האנשים שפקד. ואכן לפי נתונים שנחשפו בתקשורת, 30% ממתפקדי הליכוד ב־2011 הם מתנחלים, אף שבבחירות האחרונות זכה הליכוד רק ב־4.1% בהתנחלויות – הרבה פחות ממספר מתפקדיו.

כל זה אינו מפריע לאותם מתפקדים להוות כח רציני ביותר, ולהשפיע על השרים והח"כים באמצעות נוכחות גבוהה בכנסת ובוועדות, עד שיש הטוענים כי מדובר בלובי החזק ביותר בכנסת – לובי המתנחלים – אנשי הליכוד.

פייגלין מודע לכל זה וקורא להתפקדות נוספת לליכוד. "אנו לא יוצאים לחופשות ולא מכבים את האורות, אלא יוצאים למבצע התפקדות נרחב. מוקד ההשפעה האמיתי נמצא במפלגת השלטון של המחנה הלאומי".

אם היו נערכות הבחירות הפנימיות כבר בחודש הבא, צפוי היה להיות קרב מעניין באגף הימני בליכוד, כשתא"ל במיל' והשר לשעבר אפי איתם, היה מתמודד גם הוא על מקום ברשימה מול יריבו העיקרי משה פייגלין. השאלה היא כיצד יחלקו בעתיד מצביעי האגף הזה את קולותיהם בין שני המועמדים.

נזיפה לדוברים

האם מותר היה לדוברים ולשגריר להסביר את מהלכי האחדות?

המהלך של הסכם ממשלת האחדות, כבר מאחור, אולם ספיחיו עדיין עולים לדיון בפורומים שונים. אחד מהם קשור לקוד האתי של דוברי ראש הממשלה, ששיווקו את הדיל הפוליטי לתקשורת העולמית, יחד עם שגריר ישראל בארה"ב – מייקל אורן.

מיד לאחר חתימת ההסכם בשבוע שעבר החל דוברו של ראש הממשלה לתקשורת הבינלאומית, מארק רגב, לשבח את המהלך באמצעות סרטוני מחשב שהפיץ, בהפצה אישית וגם דרך חשבון התקשורת הרשמי של דובר ממשלת ישראל.

באותו אופן ממש, פעל אופיר גנדלמן – יועצו של נתניהו לתקשורת הערבית, שהקליט סרטון דומה בערבית ושיגרו לאוויר העולם. הדובר הוסיף וכתב: זהו הישג היסטורי לישראל. פעילות שני הדוברים, וכן של שגריר ישראל בארה"ב, היתה "יותר מידי טובה".

לא רק בעולם שוכנעו שאכן מדובר בדיל פוליטי היסטורי, אלא גם כאן בבית, הבינו שמדובר בפעולה תעמולתית המשרתת את ממשלת נתניהו. לפיכך נטען כלפי הדוברים והשגריר, כי הדבר מנוגד לכללי האתיקה. "אנשי מערך ההסברה הלאומי ושגרירי ישראל בעולם, אינם מורשים לעסוק במסגרת תפקידם בענינים מפלגתיים או פוליטיים", נטען נגדם.

בלשכת ראש הממשלה מיהרו להתנער מפעולת הדוברים והשגריר, וציינו כי "מדובר בפעולה פרטית של הדוברים שלא קיבלה את האישור הנדרש. כוונתם של הדוברים היתה להסביר את המהלך של ממשלת האחדות. סרטוני ההסברה הוסרו ויערך ברור כדי למנוע הישנות מקרים דומים".

בעידן התקשורתי – הכל עובר מהר מהר. גם פעולות ההסברה וגם הביקורת.

סיקור חופשי

הכוונת להנפיק לעיתונאים תגי זיהוי בהפגנות – מעוררת סערה

כוונת המשטרה להנפיק תגי זיהוי לאנשי תקשורת, בבואם לסקר הפגנות, מעוררת כעס רב בקרב ארגון העיתונאים. לדבריהם, מי שלא יקבל תג שכזה, לא יוכל לסקר אירועים, והדבר יפגע בסיקור התקשורתי התקין.

הרקע לדברים קשור למה שארע בשבוע שעבר, בהפגנה שנערכה בתל אביב נגד ממשלת האחדות החדשה. עד מהרה הפכה ההפגנה לאלימה ויצאה מכלל שליטה. המשטרה החלה לבצע מעצרים, ולא הבחינה בין המפגינים לעיתונאים.

התמונות מההפגנה הראו כיצד מובלים עיתונאים לניידות המשטרה, לתיחקור מעצר (ושחרור). מדובר היה בשני עיתונאים – כתב וצלם. במשטרה טענו כי השניים הפרו את הסדר הציבורי. לפיכך גררו שוטרים שהיו במקום את השניים לניידת משטרה.

לאחר שפרצה מחאה תקשורתית על כך, הגו במשטרה רעיון, להנפיק תגי זיהוי לאנשי התקשורת שיסקרו את ההפגנות. במשטרה נקטו במהלך לאחר שהבינו כי אלימות כלפי עיתונאים מביאה עליהם ביקורת קשה.

הצעד הזה של המשטרה מעורר מחלוקת בין העיתונאים. לא מעט מהם דווקא מרוצים מההחלטה, וטוענים כי הדבר יקל עליהם את הסיקור ויספק להם הגנה מפני אלימות, כמו גם גישה רחבה יותר לאירועים. מצד שני, יש הטוענים כי ענידת תגי הזיהוי, תשפיע על הסיקור העיתונאי ותמנע קבלת תמונה מלאה. ההסבר: שוטר שיבחין במהלך ההפגנה באיש תקשורת עם תג, לא ירשה לעצמו להתנהג באותו אופן בו היה נוהג כלפי המפגינים כאשר אין אנשי תקשורת בסביבה.

ארגון העיתונאים מתנגד לענידת תגי עיתונות, ולכן פנה למפכ"ל המשטרה רנ"צ יוחנן דנינו בקריאה שלא לנהוג כך, משום שפעולה כזו תפגע חמורות בחופש העיתונות. במכתב ששודר לדנינו נכתב כי "כל עיתונאי הפועל בישראל מחזיק בתעודת עיתונאי רשמית מטעם משרד ראש הממשלה. משמעותה של תעודה זו היא אחת: נושא התעודה הוא אחד משומרי הסף של הדמוקרטיה הישראלית – מישהו שיש להיזהר במיוחד בהצרת צעדיו ומישהו שאין לפגוע בחופש התנועה שלו, אלא אם מדובר במקרה קיצון".

"איננו רוצים או מסכימים שעיתונאי יהיה 'מסומן' בצורה כזו או אחרת על ידי המשטרה", כתבו העיתונאים לדנינו. החשש הוא שהסימון ימנע מעיתונאים להגיע באופן ספונטני לאירועים ולסקר אותם. לדבריהם, הפתרון למניעת עיכוב או מעצר של עיתונאים במילוי תפקידם, יכול להתבצע בהצגת תעודת עיתונאי רשמית.

"איננו יכולים להסכים עם מצב בו נדרש עיתונאי לאישור או תעודה מגורם נוסף, אפילו אם מדובר במשטרת ישראל, על מנת לבצע את עבודתם. מעבר לבעיה העקרונית שטמונה בפתרון מוצע זה, הוא אף אינו מספק מענה לנושא מאחר שחלק ניכר מהאירועים המסוקרים אינם מתוכננים מראש", כתבו בארגון.

לדבריהם, מה שיקרה הוא, שאם עיתונאי לא קיבל תעודה אך נדרש לסקר אירוע ספונטאני, לא יוכל לעשות כן, משום שלא קיבל אישור במועד.

כך או אחרת, כדאי גם לאנשי התקשורת להסיק מסקנות אישיות, ולהבין כי בבואם לסקר אירוע, הם נדרשים לעמוד מהצד ולדווח באוביקטיביות, ולא ללבות את הרוחות ולתפוס צד, כפי שרבים מהם נוהגים לעשות.

עייפים ומותשים

מאבק האסירים איבד מכוחו ולא הצליח לגרום לאינתיפאדה נוספת

שביתת הרעב של האסירים הביטחונים שהסתיימה השבוע, לא הזכירה ולו במעט את זו שהיתה לפני 20 שנה. אותה שביתה שפרצה ב־92 הוציאה מאות אלפי פלשתינים לרחובות עזה והגדה. בניגוד לה השביתה הנוכחית הותירה אותם בבית. גם הפלשתינים כבר עייפים, מותשים ומסוכסכים בינם לבין עצמם.

השביתה הגדולה לפני 20 שנה היתה ארוכה ומשמעותית. ההמונים שיצאו לרחובות החלו להתעמת עם כוחות הצבא, פרצו לבניין המינהל האזרחי בעזה והובילו לגל אלימות גדול ורחב היקף. במקביל גם בערים הפלשתיניות בגדה פרצו עימותים קשים שנגרמו בירי והרוגים. עד היום מציינים הפלשתינים את התאריך הזה כ"יום האסירים".

עשרים שנה חלפו והכל השתנה. יו"ר הרשות הפלשתינית, אבו מאזן אמנם איים כי אם ימות אסיר פלשתיני אחד משביתת הרעב, הרי שהדבר יוביל לאינתיפאדה נוספת. גם כוחות הבטחון בארץ, חששו מכך. אבל החשש הזה היה מוגזם.

המצב הנוכחי השתנה לחלוטין גם אצל הפלשתינים. הרשות הפלשתינית עושה ככל שביכולתה כדי לעודד את המוהמות בעניין האסירים, "שהקריבו את החופש שלהם למען הסכסוך הישראלי־פלשתיני". אבל הרחוב הפלשתיני אינו קונה זאת. רק משפחות האסירים מפגינות. השאר עומדים בצד.

פרשנים לענינים ערבים שניסו לנתח את השינויים וההבדלים, טוענים כי החברה הפלשתינית עייפה ופסימית יותר, ובעיקר מסוכסכת בתוך עצמה. זו הסיבה שהרחוב לא שש לצאת ולהפגין מול בתי הכלא בהם כלואים האסירים הביטחוניים: מחנה עופר, ביתוניה ובקלנדיה. רק מאות בודדות של אנשים הגיעו לשם, וגם הם לא על בסיס יומי.

הסוגיות הלאומיות הפלשתיניות שהצליחו בעבר להתסיס את האנשים ולהוציא אותם להפגנות, כבר אינן אטרקטיביות. הפלשתינים מבינים שאין תכלית מעשית לאינתיפאדה, ואין סיכוי שהעימותים יקדמו אותם למדינה עצמאית. החוסר באופק מדיני, משאיר אותם בבית.

יהיו שיטענו כי היעדר האופק המדיני נזקף לחובתו של נתניהו. מתברר כי דוקא אותו אופק מדיני שאינו קיים, גורם לשקט.

הבוס בעזה

מי מאחורי הסכם סיום שביתת הרעב של האסירים הביטחוניים?

טועה מי שחושב כי הבוס של עזה, הוא ראש הממשלה איסמעיל הנייה. הבוס האמיתי הוא "רמטכ"ל החמאס" אחמד ג'עברי. הוא זה שביצע בזמנו את עיסקת שליט, והוא זה שהביא השבוע לסיום שביתת הרעב של האסירים הביטחוניים, ולהסכם שהושג מול השב"כ הישראלי (בתיווכה של מצרים).

לפני שבעה חודשים, כאשר שוחרר גלעד שליט, הופיע ג'עברי לראשונה בפומבי. עד אז נטה להיות איש צללים, כזה שבורח מהתקשורת, מחשש לחייו. לפתע הופיע לו לצד שליט, דבר שגרם להרמת גבות תימהון בעזה וברחבי העולם הערבי – המכירים את האיש ואת נטייתו הטבעית לברוח מהתקשורת. ג'עברי עמד בראש רשימת המבוקשים לחיסול במהלך מבצע "עופרת יצוקה". אט אט השתלט על החמאס, והוא מהווה איום ישיר על איסמעיל הנייה. זו הסיבה שהנייה מבקר את מעשיו ומתבטא נגדו.

לא מכבר אף צוטט הנייה ביומון הלונדוני "אל־קודס אל־ערבי", כמי שמכנה את ג'עברי "האיש הסובל משיגעון גדלות". כמו כן הואשם ג'עברי כי החליט בעבר על דעת עצמו, לחדש את מעגל האלימות מול ישראל, מבלי להתייעץ על כך עם איש מההנהגה המדינית של הארגון בעזה או בדמשק.

השבוע שב כאמור למרכז הכותרות והכיח שוב כי הוא האיש החזק בעזה. ג'עברי ניהל את המגעים החשאיים בתיווך מצרי על הפסקת שביתת הרעב של מאות האסירים הפלשתינים היושבים בבתי הכלא בישראל. לצורך כך שהה שבועיים בקהיר וקיים שם מגעים אינטנסיביים מול המתווך המצרי נאדר אל־אעסר, מחזיק התיק הפלשתיני במודיעין המצרי.

על פי הסיכום שהושג בין ישראל לחמאס, הוחזרו לאסירים השובתים ההטבות שנשללו מהן לפני כשנתיים, לאחר אותה החלטת ממשלה להחמיר את תנאי כליאתם כדי ללחוץ על חמאס במשא ומתן לשחרור שליט. האסירים יזכו מחדש לביקורי משפחה ממדרגה ראשונה, תושב להם הזכות ללמוד לבגרויות, יתווספו להם ערוצי תקשורת לצפיה, וכן יקבלו מאה שקלים נוספים לרכישה בקנטינה. קייטנה של ממש.

כמו כן התחייבה ישראל להפסיק את בידודם של בכירי האסירים הפלשתינים בבתי הכלא – עבדאללה ברגותי וחסן סלאמה. האסירים מצדם, התחייבו להפסיק את שביתת הרעב, ולא לתמוך מעשית בטרור מהכלא.

בישראל ציינו בעיקר את חלקה של מצרים בתיווך העיסקה, אולם הפלשתינים מצביעים על אחמד ג'עברי שהוכיח כי הוא הבוס של עזה. הוא זה שמקבל את הקרדיט ממשפחות האסירים. הנייה יכול לתקוף את ג'עברי ככל שירצה. לצערו הרב – אם ג'עברי יתמודד מולו, הוא חולף על פניו בקלות. אולם ג'עברי לא מתכוון להמיר את בגדי הטרור בבגדים מדיניים־פוליטיים פנימיים.

שמו ימשיך להתנוסס בראש רשימת המבוקשים, והוא עצמו לבטח בודק היטב כל רכב אליו הוא נכנס (ובעיקר את משענת הראש של הרכבים...).

הר יונה – גפסו

הטיפים שקיבל ר"ע נצרת עילית משר השיכון בדרכו לראה"מ

לא בכל יום עולה ישוב חרדי על הקרקע. השבוע זה קרה בהנחת אבן הפינה לשכונת הר יונה ג' בנצרת עילית (גילוי נאות – הח"מ הנחה את הארוע).

אם נלך לאחור, הרי ש"יתד נאמן" חשף ראשון את ההתיישבות המתוכננת הזו כבר באדר תשס"ט. בכתבה (של ל. ש. וסרמן) נכתב על התוכנית החדשה בנצרת עילית להתישבות חרדית גדולה בהר יונה ג'. כבר אז נכתב כי ראש העירייה הפעלתן של נצרת עילית, שמעון גפסו, עושה כל מאמץ להביא לעירו תושבים חרדים שיאכלסו את הר יונה ג'. השבוע זה קרה וגפסו ראה כיצד חלומו הגדול הופך למציאות.

בהנחת אבן הפינה לשכונת "אחוזת נתיב", הראשונה שתבנה בהר יונה ג', נטלו חלק תושבים רבים מרחבי הארץ שכבר רכשו דירות בפרויקט, וכן ציבור גדול נוסף שהגיע מערים החרדיות, כדי להתרשם במו עיניו מהמקום.

לרגע היה נדמה כי נצרת עילית הופכת לכמה שעות לעיר חרדית של ממש. יריית אבן הפינה עם פרקי התהילים, האוטובוסים המלאים בציבור אנ"ש, מניני המנחה בצד, העוגות והכיבוד שהגיעו הישר מבני ברק, הם שגרמו לכך. התרגשות רבה היתה בקהל, עת הגיע למקום הגאון רבי יעקב אדלשטיין שליט"א – מורו ורבו של מנכ"ל החברה הבונה – ר' שמחה גרידינגר.

גם שורת הנואמים חשו בפעמי ההיסטוריה. מדובר היה בשר האוצר יובל שטייניץ, ובשר השיכון ר' אריאל אטיאס, יחד עם ראש עיריית בני ברק הרב יעקב אשר, ח"כ ר' דוד אזולאי ועוד שורה של בכירים ממשרד השיכון, והמרא דאתרא הרה"ג ישעיהו הרצל שליט"א. כולם סיפרו מעל הבמה על תחושתם ולא קמו ממקומותיהם במשך שעתיים – מתחילת הטקס ועד סופו המרגש ביציקת אבן הפינה.

מי שזכה לתשואות רמות הוא ר"ע נצרת עילית, שמעון גפסו, האיש שעמד מאחורי כל העניין – "בולדוזר", בלשון מכיריו. בעירייה מתלוצצים ואומרים, כי הר יונה ג' נקראת על שם גפסו. הגימל היא גפסו. הר יונה־גפסו. בדבריו סיפר כי התרגש מאד כאשר אחד הרוכשים הצעירים הגיע אליו לברכו, ואמר לו: אתה מעכשיו ראש העיר שלי...

כמו כן סיפר עוד משהו מעניין (ופיקנטי). היה זה לפני המפגש שלו עם נתניהו בעניין הבנייה בהר יונה ג'. גפסו רצה לרתום גם את ראה"מ לנושא, ולכן קבע עימו פגישה. בדרכו לפגישה, נקרה בדרכו שר השיכון ר' אריאל אטיאס. "שר השיכון נתן לי שלושה טיפים לומר ולבקש לראש הממשלה", סיפר גפסו. "השתמשתי בשלושת הטיפים, וזה מה שעזר לי לרתום אותו לנושא". גפסו סירב לפרט מה היו הטיפים.

שר השיכון עצמו, סיפר על התשתיות בסך 200 מיליון שקל שכבר הושקעו בקרקע על ידי ראה"מ לשעבר אריאל שרון לפני עשר שנים. באותה עת חשבו כי הר יונה ג' תיועד לציבור העולים, לאחר שהר יונה א' ו־ב' יועדה להם. בסופו של דבר לא היה צורך בהר יונה ג', אבל התשתיות כבר נמצאות.

"אנחנו נשתמש בתשתיות של אריאל שרון, ונמשיך להזרים מה שצריך. לא נעזוב את המקום אחרי שהדיירים ירכשו דירות. יש כאן תוכנית ליותר מ־3,000 יחידות דיור, בגודל של עיר קטנה בישראל ואפשר להקים כאן חיי קהילה נפרדים", אמר שר השיכון.

אריאל אחד (שרון) "קבר" כסף בתשתיות בקרקע, ואריאל אחר (אטיאס) מתכוון להשתמש בהם לצרכי הדיירים החרדים.

בקצרצרה

הסיפורים הקטנים של השבוע

מנותק לחלוטין – מכתב ששלח ג'ו פיטס, חבר קונגרס בארה"ב, לתושב אמריקאי, מעורר גיחוך רב בארה"ב. התושב ביקש לוודא מהי עמדתו של פיטס בעניין המדיני במזרח התיכון. בתגובה שיגר לו חבר הקונגרס את המכתב עם הנוסח הבא: "הכרחי שראש ממשלת ישראל אריאל שרון, ויו"ר הרשות הפלשתינית, יאסר ערפאת יפעלו לדכא את פועלם של פלשתינים קיצונים המנציחים אלימות, ויפעלו לאתחל את תהליך השלום שקרס". חבר הקונגרס הלא מעודכן, לבטח שכח שערפאת מת ב־2004, ושרון אינו מתפקד מאז 2006. ומה עונה על כך פיטס? אנשיו אומרים כי "חבר הקונגרס פיטס עונה מידי שנה לעשרות אלפי שאילתות של תושבים, ומפני שאין זה אפשרי לנסח תשובה אישית לכל שאילתא, יש מכתבים עם נוסח אחיד". אין מנוס מלקבוע כי המכתב הקודם ששוגר לפיטס בעניני המזרח התיכון, היה לפני שנים רבות.

•

בין עזה לקיסריה – בארה"ב הכל שקוף ופתוח, ובפרט מה שנוגע לנשיא ובעיקר להון שצבר. השבוע פירסם הבית הלבן את הערכת שווי נכסיהם של בני הזוג אובמה. על פי ההערכה, נכסיהם של הנשיא ורעייתו שווים בין 2.6 מיליון דולרים ל־8.3 מיליון דולרים. ב־2010 עמדה הערכת נכסיהם בין 1.8 מיליון דולרים ל־12 מיליון דולרים. ועכשיו נראה האם יאות נתניהו לאפשר למבקר המדינה החדש לפרסם גם את הונו הפרטי – במרחב שבין רחוב עזה היוקרתי לקיסריה.

•

מענק הסתגלות – ח"כ לשעבר ציפי לבני שפרשה מהכנסת, יוצאת בידיים ריקות מבחינה פוליטית, אך "אינה מקופחת" כלכלית. היא תקבל מענק הסתגלות בסך 240 אלף שקל ברוטו. המענק הזה מבוסס על שש משכורות חודשיות, כאשר משכורתה של לבני עמדה על 40 אלף שקל בחודש. בנוסף תהיה זכאית להחזר שנתי מהכנסת בגין שימוש בטלפון בסך 9,000 שקלים בשנה ולהחזר שנתי של 2,000 שקלים לרכישת עיתון יומי. לפחות שם היא תוכל לקרוא סקרים, שיחזו לה כמה מנדטים תקבל ביום בו תחליט לחזור...