שוב. זה היה רק עניין של זמן עד שהייתי חוזרת לחפש קצת סכנה וריגוש. ההתמכרות הזו לאדרנלין הזה - שמגיע רק במה שקשור לסקס - משעבדת אותי לטיפוס מאוד מסויים של גברים. אני יודעת כמה זה לא בריא וכמה זה מעכב אותי במציאת מערכת יחסים נכונה ובריאה, אבל אני לא מצליחה לצאת מזה. לאחרונה אני שואלת את עצמי - זה עד כדי כך נורא? אולי אני פשוט לא רוצה לצאת מזה? מי קבע שזה דווקא מה שהורס אותי ואת החיפושים שלי? אפשר למצוא גם בחור שיביא לאמא פרחים בשישי וגם יעשה איתי סקס נהדר במיטה. הכל עניין של אמונה, תקווה והמון כוחות נפשיים. אבל מה אני מדברת שטויות. קיים אצלי מחסור אדיר בכל כאלה, ומשום מה אני עדיין שם, מרחרחת, מחפשת את הריגוש הזה שעושה לי כל-כך טוב, שנותן לי סיבה לקום בבוקר, לחשוב על מישהו כי יש אקשן ואף פעם לא מדובר במסרון "בוקר טוב, מתוקה" עם סמיילי, אלא בהתנגשות, בהתנצחות, בדו-קרב. כל מה שמחייה אותי מחדש. עצרתי את התאוות שלי תקופה, את כל היצרים החייתים שלי הנחתי בצד כי רציתי להשקיע בקשר שהיה שווה כל רגע. קשר מדהים שיוצא לחוות רק פעם בחיים, בחור מדהים שמוצאים רק פעם אחת בחיים. ובגלל החרדה הזו שזה יגמר, שלא יהיה עוד, שאני לא אמצא לעולם את הגבר שהכי קרוב להיות האידיאל שלי, החלטתי לוותר על הכל ולחבר מחדש את הראש שלי לכתפיים. להתייצב, להפסיק לעשות בלאגן ושטויות, לנסות להיות בחורה רגילה ונורמטיבית, כמו כולן, שמוצאת בחור מקסים ורגיש עם לב טוב, שהקשר ביניהם הוא מכלול ולא מדובר ברק סקס או בחברות אפלטונית. אבל במהרה הבנתי שהעבר שלי רודף אותי והוא לא ירפה רק כי מצאתי לי אתנחתא זמנית. עד שאני לא אקבל את מה שאני צריכה - הגוף, הלב, הבטן והראש שלי לא ירגעו. אז חזרתי לשם. מהורהרת, מעורערת, מהססת, מאוכזבת על כך שנכנעתי ליצרים שלי, אבל לא חשבתי בהכרח רק על חצי הכוס הריקה - הנה, חזרו לי הפרפרים, חזרו לי העניין והריגוש, אני קמה בבוקר ויש לי למה לצפות, יש לי יותר הנעה לעשות דברים, אני מרגישה את הדריכות הזו של הגוף שלי שוב. וההרגשה הזו לא תסולא בפז. אין לה מחיר. זה לא עניין של "מיסטר רייט" או של "שוגר דדי", זה רק עניין של הגבר שיודע להצית בי אש, לגרום לי להתלחלח עוד מהראש, ותאמינו לי, ההרגשה הזו ממכרת כל-כך שזה כבר לא מפליא אותי למה אנשים בוחרים היום לא להתחתן או להתחתן מאוחר. אני לא רוצה להפסיק להרגיש את הפרפרים האלה בבטן רק כי החברה דורשת ממני להיות קונפורמיסטית בצורה מעוותת: את צריכה להתחתן, לגדל ילדים, להיות עם גבר אחד, ללמוד לאהוב אותו ללא תנאים, גם אם קשה ואין כסף ואין בריאות ואין הצלחה כי זו אהבה אמיתית, וזה מה שחשוב בחיים - משפחה. נכון, הכל נכון, הכל טוב ויפה, אבל לחיות את הדיכוי הזה במשך חיים שלמים זה משהו שלא נתפס אצלי, איך אפשר לחיות חיים אפורים וחדגוניים? אז יש הרבה שיגידו שלפעמים זה שווה הכל ולא תמיד זה כל-כך נורא ועדיין אפשר לשמור על רמה סבירה של רומנטיקה וריגוש, אבל אני לא שייכת לכביש, אני נמצאת בשוליים. אני צריכה את רמת הריגוש שלי במינון הרבה יותר גבוה. אז חזרתי לצוד כי הרגשתי רעב תהומי שמפלח לי את הבטן, התחלתי לשקוע בדיכאון: עבודה, בית, גבר אחד, סקס אחד, רומנטיקה. עבודה, בית, גבר אחד, סקס אחד, רומנטיקה. עבודה, בית, גבר אחד, סקס אחד, רומנטיקה. עבודה, בית, גבר אחד, סקס אחד, רומנטיקה. עבודה, בית, גבר אחד, סקס אחד, רומנטיקה. עבודה, בית, גבר אחד, סקס אחד, רומנטיקה. עבודה, בית, גבר אחד, סקס אחד, רומנטיקה. עד שהתחלתי לצעוק "די!" פשוט די. למה אני מבזבזת את השנים הכי יפות שלי על זה? אילו זיכרונות ישארו לי אחר-כך? אני לא רוצה שתבינו לא נכון - אני מאוד רוצה זוגיות, גם אם זה לא נשמע ככה בין השורות כי כל מה שאני מחפשת באובבסיביות הוא ריגוש וחופש מיני. אני פשוט רוצה למצוא את זה אצל מישהו אחד, שכשאנחנו מתחברים בגוף ובנפש, שומעים "קליק" כל-כך חזק...אולי אני תמימה על כך שאני חושבת שניתן למצוא את זה דרך גברים שמספקים את התאוות שלי, אבל רק שם יש לי את הסיכוי למצוא. נמאס לי להיקרע בין סקס לזוגיות, תמיד לוותר על אחד מהם כי אני לא יכולה לקבל הכל. אני מבינה שאני לא יכולה לקבל הכל, אבל שקט וסיפוק הם באמת לא בקשה מוגזמת. אז נפגשנו אתמול. שמעתי עליו שהוא מסוכן, ספק אם רגשית, אלא יותר פלילית. טוב, נו, אולי אני מגזימה. לא ממש פלילית, אבל מסוכן במובן שעדיף שלא אתקרב אליו. אבל לכל הפסיכופטים האלה יש כזו כריזמה משגעת...החלטתי להמר על 40 שחור (כי הוא בן 40 ומזרחי כאילו :)), ופשוט הכנסתי לתיק גז מדמיע, ליתר ביטחון. לפני הפגישה איתו הייתה לי את השיחה הקבועה עם אמא, על כל התסביכים שלי, הבעיות, הקושי במציאת בן-זוג וכו'. אני לא בחורה שנוהגת לשתף ברגשות שלה, או לפחות לא בשחורים, אלא רק בוורודים. "את כל-כך מופנמת ושומרת הכל בבטן, ואז כשאנחנו מדברות את פשוט מתפרצת כמו הר-געש. זה לא טוב. אני בסך-הכל אומרת שאת צריכה להתחיל להתנהג קצת יותר ברצינות כדי למצוא לך מישהו מתאים. אל תבזבזי את עצמך על כלומניקים. תעריכי את עצמך קצת יותר, תשני את סגנון הלבוש שלך, את הבחורים שאת יוצאת איתם ותראי שזה יגיע." "יופי אמא, עכשיו העיניים שלי אדומות ונפוחות, איך אני אמורה להיפגש איתו ככה?" חשבתי לעצמי. שלחתי לו SMS: "אני לא בטוחה שאני רוצה שנשכב היום." "התחלת לסגת?" "לא, אני פשוט לא חושבת שזה נבון בפגישה הראשונה." "מה קרה?" "סתם, הייתה לי שיחה עם אמא שלי." "טוב, אני לא יכול להגיד לך שזה לא מבאס אותי." "תשמע, אם אתה מבואס, אתה יכול להישאר בבית ולא לבוא, אני גם ככה במצב רוח קצת קרבי עכשיו." ואז הוא הבהיר לי שהוא רוצה לבוא, אבל הוא לא מתכוון להסתיר ממני שהוא מבואס, שאני צריכה לקחת אחריות על הדברים שלי ולא בהכרח מה שאני מרגישה זה מה שאחרים מרגישים ומותר לומר דברים אחרת ממני, ושאני לא אמורה להתנסח בצורה כזו וכו'. חשבתי על זה קצת לפני שהחלטתי לפסול את הסקס להיום סופית: היום שלי פנוי, כבר התחלתי בהכנות של שעתיים, הוא כבר ארגן לו רכב התל-אביבי הזה, אז אני אשאיר את ההרהורים והבאסה לאחר-כך, כי אז אני יותר אתחרט על כך שלא היה סקס, במיוחד כשאני כבר חודש כמעט בלי. "יהיה סקס היום, תבוא. אודיע לך 40 דקות לפני כדי שתצא לכיוון." ההרהורים כבר חלפו בזמן שהמשכתי להתארגן, הראש שלי היה עסוק בהאם אני חלקה וריחנית מספיק, אבל אז העסיקה אותי המחשבה על הסכנה בפגישה איתו, ולמה לעזאזל אני לא מבררת לפני עד כמה זה מסוכן לפגוש אותו. אבל יש לי גז מדמיע ושלוש טבעות, אין לי מה לפחד. במידת הצורך, שני ריסוסים ואז אגרוף לכיוון האף עם כל הטבעות, מורידה את העקבים ומתחילה לרוץ לקרוא לעזרה. התסריט הזה הצחיק אותי, אבל הגוף שלי חזר להיות דרוך. שיחת הטלפון הראשונה שלנו היא בדיוק דקה לפני הפגישה, כשהוא מסביר לי איפה הוא מחכה לי. נחמד לשמוע את הקול שלו לראשונה, למרות שהוא רגיל ולא מיוחד. "באיזה צבע הרכב שלך?" "לא שלי, אבל ירוק מלוכלך." התחלנו לצחוק. זו הפעם הראשונה שאנחנו צוחקים, ועוד בטלפון. ירדתי למטה, מצאתי את הרכב ונכנסתי באדישות. קודם סוגרת את הדלת ורק אז מביטה בו. השלום שלי אדיש ונאמר כשאני אפילו לא מביטה בו, אלא רק סוגרת את הדלת קודם. רק משסגרתי את הדלת, אני מביטה בו ואנחנו מקשקשים. הוא אוהב את המראה שלי, הוא אוהב את העור שלי, הוא מבקש שאביט בו. אני מאופקת אך לא קרה, נותנת לו להתאמץ ולגרום לקרח להיסדק. אם כבר קרח, הוא מעדיף שישבר באחת ולא בסדקים. לדבריו, משם יוצאות החוויות הכי מעניינות. נסענו אל עבר הפארק שבו תכננו לבצע את זממנו. אני לא אסע אליו הביתה גם כי זו הפגישה הראשונה וגם כי שמעתי שהוא מסוכן. חוץ מזה, קיץ עכשיו, האוויר משגע בלילה, אין כמו סקס בטבע. מצאנו מקום (בדיוק אותו מקום שבו הייתי עם הבחור מ"מוסד השקרים"), התחלנו להתמקם, אבל אז ראינו שאנחנו לא לבד. עברנו למקום אחר, התמקמנו, הרגליים הארוכות שלי כבר על הכתפיים שלו, הוא כבר בתוכי, ואז שוב אנחנו מגלים שאנחנו לא לבד. "אני כבר מיואשת. לא שאכפת לי שיש פה אנשים, אבל ברגע שהרגליים שלי למעלה, כבר ברור מה אנחנו עושים." הוא חייך. ככה הסתובבנו במשך שעה וחצי כמעט, מיואשים לגמרי. נראנו כמו זוג רומנטי שמתהלך לו בפארק, ואותי זה קצת עצבן. שוב רומנטיקה?! "די, אני לא יכולה יותר, נמאס לי ואני מיואשת." "תפסיקי לקטר כל הזמן. זו אשמתך. את לא רצית לבוא אליי." תוך כדי שאנחנו מדברים, הפנס מאיר על פניי והוא מסתכל עמוקות לתוך עיניי. "הריסים שלך תמיד כאלה ארוכים? הדבקת משהו?" "לא. נפלאות המסקרה. כשתהיה אישה, תבין." "אני מבין. גם שלי ארוכים. למעשה, אני מכיר שני תינוקות שיש להם ריסים מאוד ארוכים." באחת נופל לי האסימון. "יש לך ילדים?!" ההיסטוריה חוזרת על עצמה, חשבתי לעצמי. כמה קוסמי. אותו המקום, שוב גבר נשוי. "לא, תירגעי." "אתה גרוש?" "גם לא." "אז מה...אני לא מבינה. ילדים מחוץ לנישואים?" "כן." הבחור בר-מזל. בן ובת, הבן גדול מהבת בחמש דקות והשמות שלהם יפהפיים, אולי היפים ביותר והמקוריים ביותר ששמעתי מעודי. חזרנו לרכב ונסענו לפארק אחר בקרבת המקום. שוב, מתהלכים משהו כמו חצי שעה, ארבעים דקות ולבסוף מוצאים איזו פינה חשוכה. בדרך אנחנו רואים ברווזים על שפת האגם, רגועים, אוכלים, לא מפחדים מכל האנשים מסביב. כבר אחת עשרה בלילה, לאנשים אין בית? מה זה כל המנגלים האלה בחוץ? זה לא יום העצמאות וזה יום חמישי. כולכם לא עובדים בשישי? מוזר מאוד. התמקמנו וניגשנו מהר למלאכה. קונדום אחד כבר בזבזנו בדיוק כשהוא נכנס אליי ואז הבנו שאנחנו לא לבד, יותר נורא הוא כל הזמן הזה שביזבזנו במציאת מקום הולם. אני לא אשקר לכם. היה מדהים. הרגשתי משוחררת לגמרי, הרגשתי טוב, קיבלתי מה שרציתי. אבל היה סיבוב אחד, לא ארוך במיוחד ואז נזכרתי שאין עוד קונדומים ואין לו זמן יותר. חזרתי להיות אדישה וקרה ובעיקר ממורמרת כל הדרך חזרה. בקושי דיברנו. מגיע לו. למה הוא מביא רק שני קונדומים? למה הוא לא נשאר עוד קצת? ארבע פאקינג שעות התארגנתי בשבילו, וכל מה שאני מקבלת זה סיבוב אחד? "אם הייתי יודעת שיהיה רק סיבוב אחד, תהיה בטוח שלא היינו נפגשים" יריתו לעברו. "חשבתי שבכלל לא רצית סקס לפני, שאני אבוא ולא נשכב." "התחרטתי. מותר לי. זה עדיין לא אומר שצריך להיות רק סיבוב אחד." לפני שירדתי מהרכב, הוא כבר דיבר על הפעם הבאה, שהיא תהיה יותר מוצלחת ובתנאים יותר טובים. אני רק חייכתי אליו ואמרתי לו "נחשוב עליך", בעוקצניות, בכעס, במרירות ויצאתי מהרכב. התגובה שלי לא בהכרח פסלה את הפגישה הבאה. באמת התכוונתי לזה - אני אחשוב על זה, נראה מה תציע לי, אם יהיה לי שווה להתארגן כל-כך הרבה זמן בשביל מעט זמן. מאתמול הוא עוד לא דיבר איתי. יכול להיות שעדיין אין לו זמן או שפשוט קשה לו להתמודד עם הקפריזות שלי, עם זה שאני רוצה לקבל מה שאני רוצה כל הזמן ושדברים יעשו בדרך שלי. מה שבטוח - בקצב הזה, כשאין איזה גואל או מושיע בסביבה, אני אשלח לו הודעה מהר מאוד... |