זו היתה שוב הנחייה במחלקה הפסיכו-גריאטרית. המפגש השבועי , הרגיל. הפעם , התמקדנו בעיניים . לאחר שיחה על תפקידיהן הטריויאליים והמושאלים, כל מפעיל בובה,התבקש לומר, מה רואות עיני הבובה, כשהן מביטות עליו. ואז זה קרה..... היא הרימה את הבובה , נעצה בה מבט ארוך והחלה לדבר ,בקול מדוד ואיטי לכל מילה ניתן הטון ההולם את המתחולל בנפש פנימה. היא התקשתה לדובב את הבובה אך עשתה פרוג'קשיין. :" זה התלמיד שלי, הוא זוכר אותי מורה חייכנית , מצחיקה, עושה קונצים עם התלמידים. תמיד לבושה יפה ומטופחת עם בושם ואודם .ועכשיו הוא בא לבקר אותי, ורואה, אישה זקנה, חולה, בלי כוחות, עצובה, זקנה , ברצפה,לא מישהי שנעים להסתכל עליה " . עיניה נמלאו דמעות . גם עיניי. היש דבר גרוע וקשה יותר, מהיות האדם מודע למצבו המורכב? למרות שמיד התעשתי , וביקשתי משאר המשתתפים באמצעות הבובות שיספרו מה הן רואות באופן אובייקטיבי כשהן מביטות עליה, ולמרות שבעקבות הדברים שנאמרו לה והעלו סומק בלחייה , יצאתי בתחושה ששוב, הבובות נגעו בעומק הנפש פנימה והכאב שחשתי כהזדהות עם כאבה לא עזבני שעות אחרי .....
|