אתה מלא כרימון טענות נגד העיתונאי הקשיש, כפי שאתה מכנה, ירון לונדון שמעל דפי "ידיעות אחרונות" ביקש "לכווץ את החרדים". אתה צודק, זה לא אנושי לדרוש לכווץ גוף חי, נושם וגדל במהירות. זכותו להתקיים. תחיו ותפרחו ותתרבו כחול. אבל תתקיימו בכוחכם ואל תחייבו אותנו לשלם את חשבונות הקיום שלכם. כי גם אנחנו גוף חי, נושם, מתרבה ועמל למען קיומו ולא מוכן יותר לשלם עבור קיומם של בטלנים שאינם מתביישים להתקיים מזיעת אפם של אחרים. אלה הדברים האחרונים שאמרתי, לא נוח לרוב מקרבנו לומר, אבל הם האמת לאמיתה.

אנחנו, הרוב המוחלט והמכריע, אנשים ליברלים, רחבי אופקים, שהיהדות העבשה שאתם מקדשים, לא מעניינת אותנו. אנחנו, בני המאה העשרים ואחת רוצים לחיות בזמן שנולדנו ולא בזמן של ימי הביניים. לא רוצים ללבוש שחורים. לא רוצים להיות אסורים בתוך מדים שאיזה מטורלל לפני כמה מאות שנים המציא. אנחנו רוצים לכבד את נשותינו ולא, כמותכם, לדכא אותן ולהחשיבן "אפילו לא בהמות", אבל להתחסד כלפי חוץ ולומר: "בת ישראל כבודה פנימה". אנחנו ואתם - שני עמים שונים למרות שגם אתם וגם אנחנו יהודים. 

הפתרון להתקוממותך המוצדקת נגד הדרישה של אחד מבני עמנו "לכווץ אתכם", היא בהפרדת הדת מהמדינה כמו ברוב הארצות הנאורות. תדאגו אתם לצרכים שלכם המקודשים בעיניכם, כפי שאנחנו דואגים לצרכינו. רק בנקודה אחת המשותפת לכם ולנו - כי אנחנו חיים על אותה פיסת אדמה - אין ברירה אלא לשתף פעולה. הכוונה היא על החובה להגן על אותה פיסת אדמה ביחד ולא לברוח כמוכם מאותה חובה קיומית.

זה אפשרי, מוישה גוטמן, הנה ראה, בני עמכם החרדים באמריקה עובדים. שומו שמיים, עובדים ומקיימים בכבוד את אותן המצוות בדיוק כמוכם. רק אתם מצאתם כאן פראיירים שמפרנסים אתכם. אמת אמנם כואבת, אבל אמת.

דבר אחד מכל מה שכתבת היום ב"הארץ" אני מכבד. לא אמרת, כמו איזה אייכלר, גפני ושותפיהם בכנסת שאנחנו שונאים אתכם. כי אנחנו לא. אתם פשוט לא מעניינים אותנו ואת חלקנו, כמוני למשל, אתם מצחיקים.