בפוסט הראשון כתבתי על תחושת העליונות שמפתחים העולים בעקבות תסביכי הנחיתות שלהם למול חוסר הקבלה של החברה הכללית. לתחושה זו יש כל מיני ביטויים והתבטאויות שמקוממים כל נייטיב באשר הוא. אף אחד לא אוהב לקבל ביקורת ובטח שלא מאדם זר , בוודאי שלא ממהגר , כי אם כל כך רע לו מדוע השתקע לצדי? יצא לי לא אחת להיתקל באנשים שסיפרו לי איך העליה "שלנו"הביא לארץ מעט "קולטורה" ו"סטייל". חזרו ושיננו באוזני את מיקומה של ברה"מ על יבשת אירופה (תוך כדי התעלמות שברה"מ הייתה גם באסיה) ואת מעלותיה של התרבות הרוסית. כמו כן דובר רבות על הנשיות שכל כך חסרה לנשים פה- מה? הנשים פה היו הולכות בג'ינס ולא מתאפרות! ובכלל בלעדינו הייתה המדינה קולחוז שכוח אל ושינינו פה הכל לטובה. לעליה אכן יש תרומה רבה למדינת ישראל בכח אדם, בהשכלה , בדמוגרפיה ואני יודעת שגם מבחינה תרבותית יש דריסת רגל. אם כי גם להוויה הישראלית ולמודרנה של ישראל הייתה ועודנה תרומה לאותם אנשים המקטרים השכם וערב על חוסר התרבות. בתהליך הגירה תמיד יש משהו שמביאים ומשהו שלוקחים , אם כי היום שוב קיבלתי את ההוכחה שהמזרח התיכון ומזרח אירופה בכלל לא שונים אחד מהשני בהרבה מובנים וכאן אתייחס גם לתרבות המוסלמית המרכיבה את רוב רובו של איזורנו הגיאוגרפי: 1. היחס אל האישה- בשתי החברות מעמד האישה לא משהו בלשון המעטה. נשים נתפסות כרכוש, שאיפתן להינשא , רצוי למישהו שיכול לדאוג לפרנסתן. נשים משכילות וקרייריסטיות אומנם קיימות, עושות גם יותר כסף מהגברים לפעמים אבל החברה מסתכלת עליהן בזלזול וחשדנות. ובכלל המילה "פמניזם" היא מילה גסה אפילו יותר מהמשמעות שיש לה בפוסטמודרנה במערב.
2. היחס אל הדת- מאז נפילת הקומוניזם הדת תופסת מקום מרכזי במדינות חבר העמים , אומנם לא בדרגה פונדמטליסטית אבל כאופנה כללית של "התחזקות" בקרב האנשים. אירועים כמו חתונות שהיו בדרך כלל אזרחיים מקבלים יותר ויותר פן דתי ומספר החתונות בכנסייה עולה. במזרח התיכון הדת מעולם לא ירדה מהפרק ותמיד שיחקה תפקיד משמעותי בכל החברות.
3. שובניזם תרבותי- גם מזרח אירופה וגם המזרח התיכון מגדירים את עצמם על ידי הנגדה תחרותית למערב. כלומר- האמריקאים חיים טוב, אני רוצה לחיות כמו אמריקאי אבל אני שונא אותו כי אין לו את הערכים שלי. הערכים שלי נעלים על שלו ולכן טוב לו יותר לחיות בבועה שלו. ובכלל אני שייך לתרבות עשירה הרבה יותר , מה הם מבינים אותי בכלל הסתומים האלה.
4. המרחב האישי הו המרחב האישי- בשתי החברות השמירה על המרחב הפיזי האנושי לוקה בחסר. אולי במזרח התיכון טיפה יותר , החום של האדמה מתרגם לחום אנושי שיש לו אומנם השלכות חיוביות לרוב, אבל בעיקר מדובר באנשים שמחבקים אחד את השני הרבה יותר מדי בלי רשות. למרות שמזרח אירופאים רואים בעצמם אירופאים לכל דבר , במרבית התרבויות שם המצב דומה. ולראייה הבוקר קראתי ידיעה על השחקן וויל סמית' שבבכורת סרטו במוסקווה סטר לכתב אוקראיני על כך שההוא ניסה לחבק ולנשק אותו. עצם העובדה שגם התקשורת שלנו וגם הרוסית סיקרו את האירוע כמעשה מקומם של סמית' מראה את האתונצטריות התרבותית שלנו- כולה מה , רצה לחבק אותו, מעריץ! אז זהו שלא- אתה לא הולך ומחבק אנשים רנדומאליים גם אם הם מפורסמים- זו פלישה למרחב תרבותי.
5. הספרות - בהרצאה ששמעתי לפני כשבועיים דיבר פרופ' מנחם ברינקר על ירידת קרנה של הספרות ועל תפקיד הסופר בחברה. הוא אמר שמלבד החברה הישראלית והרוסית , שום חברה מוכרת לו לא העניקה ליוצר את הכינוי "הסופר הלאומי" בעצם כינוי זה יש מטען כבד שמעניק לאותו יוצר תפקיד הרבה יותר מכריע בעיצוב החברה והתרבות שהוא כותב אליה. התרבויות שלנו מלאות בתשוקה לפיקציה שתזין את הערכים הנעלים שלנו, אלה שאנחנו מאמינים שיש לנו ואין לאחרים. בלזק היה גאון דורו, בלייק היה אחד מ... , פו היה ייחודי בתקופתו - איפיון של אחד מני רבים ואילו אצלנו זה ביאליק המשורר הלאומי פושקין המשורר הלאומי -- איש אחד ייחודי , לא עוד אחד מקבוצה או תקופה אלא מייצג אלמותי של הפיקציה שנוצרת אל המטען הכבד הזה שנקרא לאום.
כולי תקווה שיום אחד כולם יראו זאת ככה ויפסיקו להיכנע לפרובוקציות זולות . מי שמחפש את השונה כדי להגדיר את עצמו כנעלה מפסיד הרבה יותר מזה שלומד ומתאחד עם השונה כדי להגדיר עצמו מחדש כאדם מבין יותר, טוב יותר והרבה יותר תרבותי. |