הצינה תפסה אותי כשלא הייתי מוכן. קודם היה המשפט -"ואל תשכח לקחת את המעיל שלי מניקוי יבש,לקנות טיפות עיניים בסופרפארם ולבדוק כמה יעלה לנו ריהוט גן חדש". המילים התנפצו על אוזני. גל ועוד גל.המנגנון האוטומטי שלי,גבר נשוי זה 20 שנה, פענח את הצלילים וסידר אותם יפה במגרת השליחויות. נשיקה על הלחי, התנעת מכונית, כביש פקוק שבו מכל עבר עוד ועוד נשואים יושבים בפנים חסרי מבע ליד ההגה ונוסעים.לא ברור לאן.

ופתאום היה לי קר.זה היה מוזר,כי עוד לא הספקתי להדליק את המזגן, ובחוץ חרכה שמש יולי כתומה את הכביש.אבל לי היה קר. אם זו הייתה תחילה של הצטננות, זה היה שונה מכל מה שהכרתי בעבר. כלום לא כאב לי, לא הרגשתי שיש לי חום והאף לא נזל.היה לי קר. זה עבר לי כשהתיישבתי במשרד והתחלתי לעבוד על מאזן החברה בשנה שהסתיימה. שכחתי מזה לגמרי, עד שחזרתי הביתה, וציפי קראה לעברי – "ועד הבית אומרים שלא שילמנו כבר חודשיים, איך שכחת?".גל צינה עבר בגופי עד שעורי הפך עור ברווז וידיי התחילו לרעוד. מה הולך פה?

נכנסתי לחדר השינה ובלי דיבורים הוצאתי שמיכת פליז מארון המצעים,והתעטפתי בה. שמעתי את אשתי התמהה, אומרת משהו,כמו ממרחקים, אך המנגנון שלי לא הצליח לפענח מה אמרה. הלכתי למטבח והדלקתי את הקומקום. אחר כך ישבתי בכורסת הטלוויזיה עטוף בשמיכה, ובידיים קרות כקרח אחזתי בכוס התה הרותח.אבל זה לא עזר.דומה שהצינה הגיעה מתוכי, וסירבה להיכנע.

מדדתי חום,אבל לא היה לי. גלים,גלים התנפצו על אוזני בצווחה מכיוונה של ציפי, אבל לא הבנתי מה נאמר. כאילו מישהו הקליק על "החלף שפה", עבר לאינדונזית, ולא דאג לי לתרגום. בתי בת ה-19 נכנסה לחדר במדי חיל האוויר ,חיוך ענק ותרמיל. חיבקתי אותה, כולי רועד מקור,אך היא לא הרגישה, כנראה, כי פיה פלט ללא הרף גלי מילים בזה אחר זה. הנדתי בראשי במקומות המתאימים, שלא תרגיש שאני לא מבין אינדונזית. אחר כך נכנס בני ותעודה בידו, עיניו לחות וזוויות פיו שמוטות כלפי מטה. לא הבנתי למה וגם לא שאלתי, כי היה לי מאוד קר.

ציפי התבוננה בי בדאגה, פיה לא מפסיק לנוע לרגע. היא הביאה לי מכשיר מדידת לחץ דם, בקבוק חם שהדקה לגופי, כדור צהוב שתחבה בכוח לפי, וכוס מים. אחר כך התחילו טלפונים נרגשים לכל מיני יעדים, איש עם סטטוסקופ בדק לי את החזה בפנים קודרים, ושאל המון שאלות באינדונזית, שעליהן לא יכולתי לענות.היה איזה רגע שציפי נגעה במצחי ביד צוננת כל כך, כאילו שהתה בפריזר שלוש שעות. שמעתי את עצמי צורח.לא יכולתי לסבול את הקור הזה.

אבל למחרת בבוקר הכול עבר כשהתלבשתי אוטומטית והלכתי לעבודה, כשאני עושה את כל הפעולות השגורות. כבר חשבתי שהכול היה חלום אתמול, אלא שכאשר התיישבתי במכונית, אחרי הנשיקה על הלחי, אשתי הזכירה לי שהערב אנחנו מוזמנים לרובינשטיינים, ושאקנה איזה זר פרחים או עוגה. ואז התחיל להיות לי שוב קר, ונאלצתי לפתוח את החימום במכונית, כשקולו של הקריין מדבר על שרב של 35 מעלות.

לא ממש ידעתי מה עושים. יש לי שניים-שלושה חברים טובים, אחד מהצבא, ושניים הנשואים לחברות של ציפי, ושהיחסים התהדקו במשך השנים. אך מעולם לא דיברתי אתם על משהו שקשור אלי,אלא אם זה קידום בעבודה, תוצאת המשחק בכדורגל של "מכבי חיפה", ולאן ניסע הפעם בחופשת הקיץ. אז לדבר על צינה באמצע יולי? יחשבו שהשתגעתי...אחי היחיד נסע בשליחות לוונצואלה לפני 10 שנים, והקשר בינינו נותק כמעט לגמרי. כמה חבל! דווקא אתו יכולתי לדבר על כל נושא שהציק לי!

"אני סובל מהתופעה הזאת כבר שבועיים ולא מצליח להבין למה", הסברתי לפסיכולוג השלישי במספר. הלה פתח בנאום שוטף באינדונזית , ואיבדתי אותו. הייאוש כרסם בי בכל פה. מה יהיה עם הצינה הזאת? מה זה אומר? ומדוע איני מבין מילה ממה שאומרים לי? וכל זה בגיל 50 דווקא? למה? אשתי הסתובבה בפנים מכורכמים.לא פעם ראיתי אותה בוכה במסתרים. כאב לי. אבל מה יכולתי לעשות?

באחד הערבים, לאחר שפוטרתי כי גם הבוס שלי התייאש ממני, מצאתי את עצמי צועד ברגל על חוף הים. הייתי לבוש בסוודר צמר עבה ונשאתי שמיכה על כתפי, מתעלם ממבטי התימהון של הגולשים והשחיינים למיניהם שגדשו את החוף בערב החם. התיישבתי על החול. הלילה ירד והשמים האירו באלפי כוכבים מנצנצים. מחשבות מרירות הציפו אותי. דמעה התגלגלה מזווית עיני. התעטפתי בשמיכה, רועד מקור,קודר ומיואש. לפתע הבחנתי בנקודת אור אדומה במרחק. משהו דחק בי להתקרב לעברה. ככל שהתקרבתי שמעתי צליל גיטרה ושירה קבוצתית.

מסביב למדורה קטנה ישבו כעשרה בני נוער ושרו "אני ואתה נשנה את העולם....". זרם של חום עבר לפתע בכל גופי. התבוננתי במדורה ובעיניים הבורקות של הצעירים, והצינה הלכה ונעלמה, הלכה ונעלמה. מצאתי את עצמי יושב לידם ושר במלוא גרוני – "אני ואתה, אז יבואו גם כולם! אמרו את זה קודם,לפניי, לא משנה...אני ואתה נשנה את העולם!".

"מה אתה עושה כאן, סבא'לה?" נשאלתי מפיות סקרניים והפעם בעברית, לא באינדונזית...."לא יודע בעצמי", עניתי בכנות. "היה לי קר נורא, ובאתי לאש שלכם..."."זה בסדר, דווקא מתאים לנו שתישאר, זה ערב שירים מהתקופה שלך...". "כן, אני רואה...", עניתי. "לו רק ידעתם, כמה האמנתי בזמנו בשיר הזה...". "ולא שינית שום דבר?", הקשתה אחת הנערות, ששיערה המתולתל הזכיר לי את זה של ציפי הנערה שבה התאהבתי, לפני שהחליטה לעשות החלקת שיער . "לא, לצערי לא...", עניתי בגרון מכווץ."עוד לא מאוחר!", עודדה אותי הנערה. "אז תתחיל עכשיו!".

נכנסתי הביתה בסערה, אש להבה בעורקיי. "ציפי! ציפי!", צעקתי, כולי התרגשות. אשתי הגיעה במרוצה, מבט שאלה בעיניה. "זוכרת שאמרנו כשהתחתנו, שנגור בנגב כמו בן גוריון, ונגדל עגבניות?". "זוכרת, ברור!", ענתה בהשתאות, מבטה הזהיר בודק אם לא יצאתי מדעתי לגמרי. חיבקתי אותה, מרים אותה באוויר עד שרגליה התנתקו מהרצפה, וסחררתי אותה סביבי, עד שלחייה סמקו ושיערה החלק,העשוי בפן קפדני החל להסתלסל. "תתחילי לארוז. אנחנו הולכים לעשות את זה!", הכרזתי בביטחון, ופתאום היה לי כל כך חם, עד שפתחתי מזגן.

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)