אתמול ביקרתי בערוץ אחד, ברוממה. בתור ילדה חובבת קישקשתא כל ביקור ברוממה , גם אם לא בטלוויזיה הלימודית, ביתו הרשמי של הקוצני, מעוררת בי געגועים.

התראיינתי אמש לתוכנית רואים עולם עם יעקב אחימאיר, רק מחמאות יש לי לצורת ההתנהלות של הצוות, המפיקה המצוינת, טובה ויעקב. איכות היא באמת לא מלה גסה. חבל, פשוט חבל על הערוץ הזה שעובדים בו כל כך הרבה אנשים מוכשרים. הראיון, למתעניינים, היה נינוח ונעים. חמש דקות של תהילה(בערך).

לפני הראיון, נתנה לי טובה המפיקה קלטת של כתבה ששודרה לפני מספר שבועות על סומליה. את הכתב של רויטרס בסומליה, סהל עבדול, יצא לי להכיר בשנה האחרונה בעקבות כתבות שלו מאחד המקומות המסוכנים בעולם אם לא המקום בהא הידיעה. סהל, שנפצע קשה מאד וחזר בינתיים לביתו בקנדה, סיפר בכתבות על עולם שבו רק לחמושים יש זכות לחיות. בסיפור אישי שהועלה גם הוא לאתר הסוכנות , סיפר על ההחלטה שלו להישאר ולדווח מתוך התופת.

הכתבה בה צפיתי היתה על סוכנות החדשות העצמאית הורן אפריק במוגדישו שהקימו שלושה פליטים סומלים המתגוררים בקנדה כשאחד מהם בכל זמן נתון נמצא בסומליה ומנהל את התחנה. עלי, אחד מהשלושה , נהרג בהתפוצצות מטען תחת מכוניתו באוגוסט שעבר. גם את עלי הכרתי, דרך סהל ודרך אי מיילים בלבד. וכך בעודי יושבת וצופה בכתבה, המצוינת דרך אגב, הופיע פתאום על המסך צילום גופה, הגופה של עלי.

קשה לתאר איזו תחושה עולה ברגעים כאלו, באמת ובתמים משהו שמדמה בעיטה פיזית בבטן. ובחילה.

השנה האחרונה היתה קשה מאד לעיתונאים ברחבי העולם כולו, עשרות רבות נהרגו. בסומליה עיתונאים הם מטרה מועדפת, מתוך רצון ברור להשתיק את הקולות המדווחים מהשטח. ועדיין ישנם כאלו שבוחרים להמשיך ולדווח משם , מתוך ידיעה ברורה שלמרות ההתעלמות הכללית של העולם מהמתרחש בסומליה (והאו"ם הגדיר לפני חודש את המצב שם כמשבר ההומניטארי הגדול ביותר בעולם כעת) מישהו חייב להמשיך.

מישהו חייב תמיד להמשיך לדווח. מקום בו אין תקשורת ואין עיתונאים חייב לעורר דאגה בקרב כל מי שהחופש האישי שלו יקר לו. סגירת מדינות ואיזורים לדיווח מצביעה רק על דבר אחד- משהו נורא קורה שם. כך היה ברואנדה, כך היה בתחילת המשבר בדרפור, כך קורה עכשיו בסומליה וגם, קרוב לבית, בעזה. גם שם אין די דיווחים.

בדרך הביתה יצא לי להרהר בנושא. חברים, מכרים ובני משפחה מרימים גבה מדי פעם ושואלים אם אני לא פוחדת. ממה יש לי בדיוק לפחד? כל עבודה שלי בשטחים או בחו"ל נראית כמו טיול שנתי לעומת הסכנות שעמיתי האמיצים למקצוע מתמודדים עמן מדי יום בשם חופש הדיווח. כלום. ממש כלום.

לאלו שרוצים לדעת יותר, קישור לכתבה של הביביסי על מוגדישו

http://news.bbc.co.uk/1/hi/world/africa/7129562.stm

http://www.alertnet.org/thenews/newsdesk/L2428970.htm

ועוד תמונה לתחילת שבוע טוב, ילדים משחקים בבית הספר המקומי במחנה גוז ביידה.