כותרות TheMarker >
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    שְׁכָבוֹת שֶׁל סְחָבוֹת

    25 תגובות   יום ראשון, 20/5/12, 00:43

    שְׁכָבוֹת שֶׁל סְחָבוֹת

     


    הציור הוצג בתערוכת 'זהו פרצופה של המדינה' בגלריה המרכזית בת"א. ציור זה הוא חלק מסדרת עבודות "אני תבנית נוף..." - דיוקן עצמי.

    ניתן לצפות בעבודות נוספות משלי שהוצגו בתערוכה ( שירה וציור ) ברשומה שלי 'מה הקשר בין דיוקן עצמי ובין פרצופה של המדינה'

     

     

     

     

    ''

    שכבות סחבות - נורית צדרבוים, 2004

     

    שְׁכָבוֹת שֶׁל סְחָבוֹת/ נורית צדרבוים


    שְׁכָבוֹת שֶׁל סְחָבוֹת

    נוֹשֵׂאת עַל גּוּפָה שֶׁלֹּא מָט לִנְפֹל

    שְׁכָבוֹת סִפּוּרֵי בַּד כְּסוּת וְעוֹנָה.

    מְעֻנָּה בִּמְעוֹנָהּ שֶׁנִּשָּׂא עַל גַּב

    בְּפַעַם אַט כִּלֶכֶת צָב.  וְעוֹנָה

    בִּשְׁתִיקָה רוֹעֶמֶת שֶׁהַקּוֹל יָכֹל.

    שְׁכָבוֹת שֶׁל תִּקְווֹת נִסְחַבוֹת,

    נִסְחַרוֹת, וְדִינָם כְּדִין פְּרוּטָה.

    סְמַרְטוּט – הַא?

     

    בְּחֶמְלָה שֶׁעוּנָה עַל קַב,

    שֶׁרַק אֶחָד מִמֶּנּוּ רַד לַעוֹלָם

    כּוֹסָה טֶפַח וְּמְגַלָּה נֶעֱלָם כְּרָז

    בִּטְפִיחָה עַל שֶׁכֶם גַּז וְלֹא נִכְלָם.

     

    עַל פָּנֶיהָ עִקְּבוֹת צֶבַע אֲפֶר מַס וְאֵיכָה

    מָרְחָה מַסֵכָה וְהָפְכָה לְאִטָּהּ עֲלָטָה וַאֹפֶל

    לְאוֹר מְרַצֵּד בֹּהֵק שֶׁנָסַךְ לְעוֹרָה גָּוָן שֶׁנִּסְדַּק עַד דַּק

    תַּחַת מַסַּע שָּׁנִים שֶׁעָתְּרוּ לְהַתִּיר קֶשֶׁר קְיָמָא

    בְּנִצְרַת שְּׁתִיקָה שֶׁל תֶּשֶׁר נַח עַל מַצָּע בְּלִימָה.

     

    ©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (25)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/5/12 11:38:

      צטט: natan_b 2012-05-22 10:34:50

      צטט: יהודית מליק שירן 2012-05-21 07:40:00

      החיים הם שכבות ורבדים. הסתרות ומסכות. חייבת לציין כאן נורית שהנושאים עליהם את כותבת לא שגרתיים בעליל, את מפרה ומעשירה אותי מאוד. כל הכבוד.

      מסכים עם תגובתה של יהודית שתמיד קולעת  בתגובותיה.

      שכבות של אופטימיות  כולנו מקווים ...

       תודה נתן.

       

        22/5/12 10:34:

      צטט: יהודית מליק שירן 2012-05-21 07:40:00

      החיים הם שכבות ורבדים. הסתרות ומסכות. חייבת לציין כאן נורית שהנושאים עליהם את כותבת לא שגרתיים בעליל, את מפרה ומעשירה אותי מאוד. כל הכבוד.

      מסכים עם תגובתה של יהודית שתמיד קולעת  בתגובותיה.

      שכבות של אופטימיות  כולנו מקווים ...

       

        21/5/12 22:17:

      צטט: נורית-ארט 2012-05-21 10:24:50

      צטט: כִּשְׁ-רוֹנִית 2012-05-21 05:06:59

      טקסט תנכי. מצויין נורית.

      רונית,

      מעניין מה שאת אומרת כאן לגבי הטקסט התנכי. אספר לך, שלפני כמה זמן שלחתי מספר שירים לאמיר אוריין מ'תיאטרון החדר'. הוא השיב לי במכתב שהוא מאד אוהב את השירים ומוצא בהם 'כתיבה מקראית בלשון הווה',

      וכמובן פרסם שם כבר כמה משירי  הנה דוגמא -.

      אז מסתבר שאתם חושבים דומה ( ואגב, אני לא מתפלאת, אני מסכימה).

      ותודה.

       

      (:

        21/5/12 10:30:

      צטט: יהודית מליק שירן 2012-05-21 07:41:26

      לחצן הlike שלך לפייסבוק לא עובד

      בדקתי את ה'לייק' - דווקא עבד.

        21/5/12 10:29:

      צטט: יהודית מליק שירן 2012-05-21 07:40:00

      החיים הם שכבות ורבדים. הסתרות ומסכות. חייבת לציין כאן נורית שהנושאים עליהם את כותבת לא שגרתיים בעליל, את מפרה ומעשירה אותי מאוד. כל הכבוד.

      יהודית. מה אומר ומה אדבר. באתי על שכרי , בדברייך אלה.

      גם את כמו רבים אחרים כאן, שמת את האצבע על נקודה שבעיני היא מאד משמעותית.

      טוב לי לדעת, שמה שאני מביאה לכאן פותח עוד מרחב מחשבה.

      תודה

        21/5/12 10:27:

      צטט: HagitFriedlander 2012-05-21 07:32:59

      הדף הלבן החלק נשאר ברקע כעבר...עברו עליו שנים, אירועים, מילים...היום הוא מקומט להפליא, צבעוני, עשיר ומעשיר...כתיבה מדהימה...נהנית תמיד מהמשמעויות הכפולות שאת מטמינה במילים...לקרוא בך ולקרוא ובכל פעם לגלות עוד, לנשום עמוק ולומר תודה:)

      חגית יקרה,

      איזו תגובה מרנינה. תמיד משמח אותי לדעת שיש מי שיודע למצוא את מה שאני שם מטמינה. תודה.

      אני תמיד מרגישה ( עם תום הכתיבה ועם פרסום היצירה ושחרורה לאוויר העולם) שאני שולחת לחלל הפתוח איזו אמירה ארוזה, סוג של חידה - ומייחלת למפענחים שיבואו. ואלה, לפעמי מגלים לי אפילו את מה שאני עצמי לא ידעתי ששמתי שם...

        21/5/12 10:24:

      צטט: כִּשְׁ-רוֹנִית 2012-05-21 05:06:59

      טקסט תנכי. מצויין נורית.

      רונית,

      מעניין מה שאת אומרת כאן לגבי הטקסט התנכי. אספר לך, שלפני כמה זמן שלחתי מספר שירים לאמיר אוריין מ'תיאטרון החדר'. הוא השיב לי במכתב שהוא מאד אוהב את השירים ומוצא בהם 'כתיבה מקראית בלשון הווה',

      וכמובן פרסם שם כבר כמה משירי  הנה דוגמא -.

      אז מסתבר שאתם חושבים דומה ( ואגב, אני לא מתפלאת, אני מסכימה).

      ותודה.

       

        21/5/12 10:18:

      צטט: ג.ע. 2 2012-05-21 01:04:28

      לכל אחד מאיתנו השכבות והסחבות שהוא סוחב איתו ונישאות על גבו. כל שכבה מכסה טפח וכשיורדת, מגלה אותו, וכולנו במסע רב השנים הזה, בדיוק כמו המדינה שלנו, כשגם אנחנו מהווים חלק מהשכבות שלה. חבל שהתמונה מקומטת, היא דווקא יפה וגם שונה מרוב עבודותייך.

      גימל יקרה,

      אני מסכימה עם המשפט הפותח שלך. ואכן, כשאני כותבת, סביר להניח שאני כותבת מאיזו ראייה אישית, אבל בכתיבה שלי אני בעצם רוצה לדבר על החיים. לכן, המשפט הזה שלך חשוב בעיני, כי אני מדברת על חיים בכלל, כמו שגם הדגישה זאת רותי. כולנו במסע הזה, ואני הכי שמחה שהקוראים מזדהים, גם אם דרך הכאב. ומשום כך, אפשר לעשות מזה גם הקבלה למדינה, ולכן, גם שמתי את העבודה הזאת בתערוכה.

      אגב התמונה לא מקומטת. זו העבודה. היא נעשתה על שכבות ממש.

      הנה הזדמנות לספר לך, משום שהעלית את הנקודה, ולכל הקוראים, איך העבודה נעשתה ולכן היא גם נקראת שכבות סחבות.

      על מצע של קרטון עבה הדבקתי תחבושות גבס, קצת מקומטות, קצת מקופלות, על כל אלה מרחתי שכבה עבה של חומר ועל זה ציירתי. הקמטים שאת רואה, הקיפולים והקרעים הם חלק מהעבודה וחלק מהאמירה. מבחינתי לא חבל. איך אמרתי קודם? בעיני גם המכוער יכול להיות יפה בדרכו.

      ואת צודקת שהעבודה הזו שונה מרוב עבודותיי.

      ותודה.

        21/5/12 10:12:

      צטט: נעמה ארז 2012-05-20 20:54:20

      נורית, אני בקונפליקט מול השיר הזה. מצד אחד נושאו כה כבד, כמו השכבות של הסחבות, המעון שנישא על הגב, תקוות נסחרות וכל זה תחת מסע השנים. ומצד שני האמצעים האומנותיים בשיר כל כך מענגים! אני חוזרת וקוראת, והקונפליקט רק מחמיר.

      אוי נעמה יקרה, כמה אהבתי את הקונפליקט הזה שהצבעת עליו.

      אכן, האמירות שם קשות, כבדות ומעיקות

      ואני שמחה שאת חושבת שהן נארזו באריזה "מענגת" , כלשונך.

      אם הצלחתי לעשות זאת בשירי - אני כמעט יכולה לנוח על זרי דפנה ( לשעה קלה כמובן).

      לדעתי, רק שיר יכול ומותר לו לעשות זאת ( ובכלל אמנות). זה לעשות מהמכוער יפה, מהכאב עונג, ואחר כך כל ההשלכות שיש לזה.

      לפחות, לא השארתי אותך שוות נפש בקריאה זו - מה לי לבקש עוד

      ולא שזו הייתה כוונתי מלכתחילה, אני פשוט עושה רק את מה שאני יכולה לעשות.

      ותודה על דברייך - שהאירו צד מאד חשוב, בעיני, בשירי זה ובעבודה זו.

        21/5/12 10:08:

      צטט: razam-דודי רצם 2012-05-20 18:16:38

      למרות הקימוט של הציור, שכבות של הצבע,הקרע הקטן בבגד מצד ימין ותיאור השכבות וסחבות בשיר... אני רואה שקיימת גאווה בעמידותה האיתנה מול פני האמת...

      צבעי  מלחמה ואש שבוערת, מבעבעים בה.

      בזכות  זה היא קיימת ונושמת...

      דודי,

      תגובתך כאן מדהימה בעיני. היא הביאה לכאן משב רוח רענן ומעניין ביותר. זה בדיוק היכולת המיוחדת לראות את שני צדיו של המטבע. גם אני חושבת שלדבר על כאב כלשהו, ואף להצביע עליו, ולצייר אותו זה סוג של כוח שאפשר לראותו מבצבץ. אהבתי מאד את היכולת שלך לראות בין הקמטים, והלכאורה סחבות ושכבות וקרעים גם עמידה איתנה ואש בוערת. נפלא. ראייה נפלאה.

        21/5/12 10:06:

      צטט: שולה ניסים 2012-05-20 16:01:01

      אני מקווה שאת מבינה שהיה לי יותר קל לכתוב על אותה אחת ולא על דברים אחרים.

      ברור.

        21/5/12 10:05:

      צטט: שולה ניסים 2012-05-20 15:55:45

      צטט: שולה ניסים 2012-05-20 15:54:43

      שכבות של סחבות

      צירוף מילים כל כך טעון בשבילי, זורק אותי למקומות כל כך כואבים שכמעט בלתי אפשרי בשבילי להגיב. משמעויות  הרבה לשלושת המילים האלה. ולא בטוח שאני יכולה להגיד הכל.

      השיר הזה גם מזכיר לי איזו הומלסית אחת שהייתה מסתובבת פעם ברחוב שיינקין בתל אביב, היא היתה גוררת אחריה שק שהכיל כל מיני דברים, כנראה הבגדים שלה. מי שיצא לו להסתובב במחצית השנייה של שנות השמונים של המאה הקודמת באזור הזה בוודאי יודע על מה אני מדברת. מעניין מה עלה בגורלה. 

      שולה,

      מעניין מאד שאת התחושה שלך לגבי השיר הזה, הצלחת לבטא אפילו באותיות הכהות והשחורות שבהן כתבת את תגובתך. אני בהחלט יכולה להבין את התחושה ששיר זה עשה לך, במיוחד כשאני מכירה חלק משירייך. כמה שזה לא נעים, מצד שני, בשם השיר ובשם הכותבת, כששיר נוגע גם אם זה כואב, אז הוא הרי עשה את שלו.

      אהבתי גם את האסוסיאציה שעלתה לך לגבי ההומלסית - מיד ראיתי גם אותה כסוג של מטאפורה לאמירה שמסתתרת מאחורי הדברים כמו שגם הציור וגם השיר הם הרי מטאפורה.

      ותודה לך שהיית כאן עם תגובה על אף הכאב.

       

        21/5/12 10:02:

      צטט: ד'ר רותי לאופר 2012-05-20 13:50:39

      נורית, וכי אפשר לשנות את השכבות מהן בנוי עולמנו?

      רותי, שאלה מעניינת מאד, וחשובה אפילו.

      פילוסופים רבים עוסקים בשאלה זו, ויש מהם הטוענים שאלה הם החומרים, אלה ולא אחרים, שמהם בונים חיים. יש שלוקחים את זה למקום טוב וליצירה, על כך אמר סארטר 'צור את חייך כיצירת אמנות' ויש שהולכים עם זה לאבדון. ובהקשר הזה אפשר להוסיף, שפסיכולוגים מסבירים שנפש האדם גם היא בנוייה משכבות ( ויניקוט, יונג ואחרים).

       

      לחצן הlike שלך לפייסבוק לא עובד
      החיים הם שכבות ורבדים. הסתרות ומסכות. חייבת לציין כאן נורית שהנושאים עליהם את כותבת לא שגרתיים בעליל, את מפרה ומעשירה אותי מאוד. כל הכבוד.
        21/5/12 07:32:
      הדף הלבן החלק נשאר ברקע כעבר...עברו עליו שנים, אירועים, מילים...היום הוא מקומט להפליא, צבעוני, עשיר ומעשיר...כתיבה מדהימה...נהנית תמיד מהמשמעויות הכפולות שאת מטמינה במילים...לקרוא בך ולקרוא ובכל פעם לגלות עוד, לנשום עמוק ולומר תודה:)
        21/5/12 05:06:
      טקסט תנכי. מצויין נורית.
        21/5/12 01:04:
      לכל אחד מאיתנו השכבות והסחבות שהוא סוחב איתו ונישאות על גבו. כל שכבה מכסה טפח וכשיורדת, מגלה אותו, וכולנו במסע רב השנים הזה, בדיוק כמו המדינה שלנו, כשגם אנחנו מהווים חלק מהשכבות שלה. חבל שהתמונה מקומטת, היא דווקא יפה וגם שונה מרוב עבודותייך.
        20/5/12 20:54:
      נורית, אני בקונפליקט מול השיר הזה. מצד אחד נושאו כה כבד, כמו השכבות של הסחבות, המעון שנישא על הגב, תקוות נסחרות וכל זה תחת מסע השנים. ומצד שני האמצעים האומנותיים בשיר כל כך מענגים! אני חוזרת וקוראת, והקונפליקט רק מחמיר.
        20/5/12 18:16:

      למרות הקימוט של הציור, שכבות של הצבע,הקרע הקטן בבגד מצד ימין ותיאור השכבות וסחבות בשיר... אני רואה שקיימת גאווה בעמידותה האיתנה מול פני האמת...

      צבעי  מלחמה ואש שבוערת, מבעבעים בה.

      בזכות  זה היא קיימת ונושמת...

        20/5/12 16:01:
      אני מקווה שאת מבינה שהיה לי יותר קל לכתוב על אותה אחת ולא על דברים אחרים.
        20/5/12 15:55:

      צטט: שולה ניסים 2012-05-20 15:54:43

      שכבות של סחבות

      צירוף מילים כל כך טעון בשבילי, זורק אותי למקומות כל כך כואבים שכמעט בלתי אפשרי בשבילי להגיב. משמעויות  הרבה לשלושת המילים האלה. ולא בטוח שאני יכולה להגיד הכל.

      השיר הזה גם מזכיר לי איזו הומלסית אחת שהייתה מסתובבת פעם ברחוב שיינקין בתל אביב, היא היתה גוררת אחריה שק שהכיל כל מיני דברים, כנראה הבגדים שלה. מי שיצא לו להסתובב במחצית השנייה של שנות השמונים של המאה הקודמת באזור הזה בוודאי יודע על מה אני מדברת. מעניין מה עלה בגורלה. 

       

        20/5/12 13:50:
      נורית, וכי אפשר לשנות את השכבות מהן בנוי עולמנו?
        20/5/12 08:35:
      תודה רותי. צודקת. כולם. החכמה היא להפוך את זה ממשא כבד, לחלק אינטגרלי, ובכך לעשות אותו קל.
        20/5/12 06:20:
      ומי לא נושא על עצמו שכבות של..(סחבות?) ? שיר מעורר מחשבות.

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין