ב"ה

   במוצאי שבת האחרונה נשאתי דברים בהתוועדות נשים, בין השאר אמרתי את הדבר הבא:

   שלמה המלך ע"ה, החכם מכל אדם, אמר במשלי (לא, כו): "פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ" [הבהרה: הפסוק מדבר בלשון נקבה, אבל הדברים מכוונים, באותה המידה, גם לגברים].

   נראה שהפסוק מדבר על שני עניינים, האחד - פתיחת הפה, והשני – תוכן הדברים.

   ובכן מה התכוון שלמה המלך באמרו: "פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה"?

   ה"מצודת דוד" מפרש כך: "פִּיהָ פָּתְחָה. כל מאמריה המה בחכמה".

   מה הכוונה?

   בפרקי אבות (פרק ג משנה יג) נאמר שרַבִּי עֲקִיבָא היה אוֹמֵר: "סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה".

   במשלי (יז, כח) נאמר: "גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב". חכמינו ז"ל אמרו (מסכת פסחים דף צט עמוד א) על פסוק זה: "יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטיפשים, שנאמר: "אויל מחריש חכם יחשב'".

   המדרש (ילקוט שמעוני, קהלת, פרק ה, המשך סימן תתקעא) מביא:

   "אמר רבי יהושע בן לוי: 'מילא [מלה] בסלע [במטבע בשם "סלע" שהייתה נוהגת בזמנם] משתוקא בתרי' [שתיקה בשני מטבעות], דתנן [שלמדנו] שמעון בנו אומר: 'כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה'".

   הפה [כולל הלשון שבתוכו] הוא אחד האברים החשובים ביותר בגופו של האדם, עד שעל הפסוקים בתהלים (לד, יג-יד) "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה", אומר המדרש (ילקוט שמעוני, תהלים, פרק לד, סימן תשכא): "מוות וחיים ביד הלשון".

   לכן בבואנו לפתוח את פינו, אי אפשר לפתוח אותו סתם כך, איך ש"בא" לנו, ללא מחשבה וללא חשבון, אלא עלינו לעשות זאת בחכמה רבה, במחשבה תחילה ותוך כדי שימת לב מרבית למה שאנו עומדים לומר.

   הטוב ביותר הוא לא לפתוח את הפה בכלל, או לפחות, להמעיט בדבור ככל שניתן.

מובא בשם הבעל שם טוב הקדוש שמפרש את הפסוק בשיר השירים (ה, ו): "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ", כך: לאדם הוקצבה כמות מסוימת של מילים שאותם הוא ידבר במשך ימי חייו, וכאשר הוא יסיים את כמות המילים שלו, הרי שהגיע זמנו לעזוב את העולם הזה, ולכן בכל דיבור ודיבור שהאדם מדבר יוצא חלק מנפשו!

   וזה בדיוק מאמר המדרש שהבאנו: "מוות וחיים ביד הלשון".

   אולם אי אפשר ללא דבור כלל, לכן ממשיך הפסוק ואומר: "וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ".

   אם צריך לדבר אז (קהלת ט, יז) "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים".

   אם רוצים שישמעו למה שאנו אומרים, ויקבלו את הדברים, יש "לפתוח את הפה" בחכמה, לאחר מחשבה והכנה.

   לדבר בנחת וברוגע, ולא בצעקות, ולדבר דברים של (מגילת אסתר ב, יז): "חֵן וָחֶסֶד".

   כתב הרמב"ן באגרתו לבנו:

   "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובזה תנצל מן הכעס שהיא מדה רעה להחטיא בני אדם".

   כמובן שיש להימנע מלדבר "לשון הרע" ו"רכילות", קללות ו"מהלבנת פני חברו ברבים", חלילה, דבר הנחשב כשפיכת דמים [רצח] ממש.

   גם יש להיזהר מאוד מלדבר דברי שקר.

   בתורת החסידות מפרשים את הפסוק (שמות כג, ז) "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק", כך: "מִדְּבַר שֶׁקֶר", כשתדבר דבר שקר, "תִּרְחָק", דבר השקר יגרום לך להתרחק מהקדושה ומהטהרה.

   יש עוד להאריך בנושא זה רבות וארוכות, אולם אני לא באתי אלא לקצר.

   שנזכה לביאת גואל צדק ולבניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן.