במכונית, בדרך לפתיחה של תערוכה בשם "הכל זהב", בפקק משתרך, נסעה לימיני משאית זבל.
היה מאי, חלונות המכונית היו סגורים, שום ריח רע לא עלה באפי, אבל סמיכות הדינוזאור הירוק לצדי הימני, זאת אומרת לאונה השמאלית שלי, פעלה עלי קסמים.
נזכרתי, שמינייטורה של מכונית ירוקה כזאת בדיוק, היתה הצעצוע האהוב על בני. מהגאראג' הגדול של המכוניות הזעירות, משאית הזבל היתה תמיד אתו. נדמה לי שאפילו היה לוקח אותה לכל מקום שאליו הלכנו או נסענו. צעצועים מרשימים מאד נותרו בבית בבדידותם ובקנאתם, אבל ממכונית הזבל לא היה נפרד.
עד כאן על מכונית הזבל צעצוע, שלא לדבר על מכונית זבל ממש בפעילותה - אולי המראֶה המרתק ביותר של הילד שלי באותם ימים רחוקים. מול מכונית הזבל היה יושב הלום כולו, עיניו מסרבות להנתק מהקסם.
מוזר היה בעיני?
לא, בירושה בא לו מאמא שלו. מריאננה היתה העוזרת שלנו בארץ שלזיה. סטאשק היה החבר שלה. לא אחת היתה מגיעה לעבודה חבולה ובוכה. פעם צבועה סימנים כחולים, פעם אדומים, פעם עם שן שבורה. "הוא שוב הרביץ לךְ, הסרסור שלך, " אמא שלי היתה אומרת, "אַת צריכה לעזוב אותו."
לא ידעתי מה זה סרסור, אבל מריאננה ואני אהבנו את סטאשק. לא יודעת, למה מריאננה אהבה אותו, אני אהבתי אותו , כי סטאשק היה נהג של אוטו זבל.
כשהיה בא לבקר את מריאננה ומביא לה שוקולד, לא היה שוכח גם אותי, כאילו אותי היה צריך לפייס ולא רק את מריאננה. הרבה צעצועים מצא לי בזבל, אבל פסגת הפסגות היה תנור אפייה חשמלי עם כיריים לבית הבובות שלי. תנור קטנטן, אמיתי לגמרי, תוצרת גרמניה, כמובן. לאף אחת לא היה כזה, חוץ ממני וחוץ מאיזו ילדונת בלונדית, מבית נאצי רע, שנאלצה לברוח עם או בלי הוריה והותירה אותו מאחור. ואני, אף שבחושי נחשתי, מי ומה היתה קודמתי לתנור, בשלתי עליו את התבשילים שהבובה שלי אהבה במיוחד.
הייתי מדמיינת לי איך סטאשק מגיע לערמות הזבל, מרים את הייבר המשאית ושופך כל פעם ערמות חדשות של אוצרות ישנים.
מה ימצא לי לבקור הבא.
"האמנות בזבל" או בשמו המקורי, WASTE LAND , הוא סרט תעודי שביימה לוסי ווקר, ארה"ב 2010. הסרט עוקב במשך שלוש שנים אחרי מסעו של האמן האמריקאי, ויק מוניז - שזכה בהערכה והכרה בעולם הגדול - אל ילדותו ברובעיה העניים של ריו דה ז'נרו.
מהר מאד מגיע מוניז ל ל"גא'רדים גאראמצ'ו" , ערמת הזבל הגדולה ביותר בעולם בשולי ריו דה ז'נרו. שם הוא מתחבר לצורך הפרוייקט האמנותי שלו עם המלקטים, החיים בזבל ומתפרנסים ממיון הרי האשפה האין סופיים. הוא מתקרב אליהם, לומד על חייהם ובעזרתם על רקע המזבלה הוא "מצייר" מחדש או "מעתיק" ציורים ידועים בתולדות האמנות, כשממייני הזבל משמשים לו דוגמנים.
המפגש בין ממייני האשפה ובין האמן עטור ההצלחה, שבא מהעולם הגדול, אבל מוצאו מפרברי ריו דה ז'נרו, הוא מפגש מרגש, ניסי וטעון.
מרגש, כי במהלך תקופת הצלומים, "הקטדורס" ,קרי הממיינים, זוכים בריהומניזציה, הם זוכים מחדש באנושיותם שהופקעה מהם בגלל עבודתם בזבל. ברגעי חסד (במשך צלומי הסרט) הם זוחלים מהמגרה שהוכנסו אליה, משירים מעצמם את הגדרת עובד הזבל כמו הישילו מסכה. לא עוד הגדרה באמצעות עבודה, על ידי עסוק משפיל, לא עוד פועלי זבל מסריחים, שצחנתם מרחיקה מהם נוסעים באוטובוס, אלא בני אדם.
אמנם אנשים קשי יום, אבל בעלי פנים, בעלי יופי, בעלי חיוך, גברים ונשים בעלי ספור חיים. גבר - שבמקום לגנוב - בחר למיין זבל, אֵם - שבמקום לפרנס את ילדיה בזנות - ממיינת זבל. אנשים שאהבו ושנאו, שחוו רגעי צער ושמחה, אנשים מורכבים להפליא שאין למיינם ולסווגם ולהכניס אותם למגרה של ממייני הזבל, שממנה יצאו.
ניסי, כי הוא מעורר חמלה אנושית וכבוד לכל סוג חיים של אדם, גם לחיים בזבל. (בזכות הציורים, מהמפורסמים בתולדות האמנות, שמוניז "מצייר" מחדש, נצבעת החמלה בקונוטציות נוצריות איקוניות). ניסי, כי הוא יוצא מהזבל וממנו מתעלה לפסגות.
ניסי, בזכות מעשה האמנות שמתרחש בו. מטמורפוזה של הזבל, שהופך מסתם זבל לאוביקט התבוננות. לא זו בלבד שהזבל מאבד את ריחו הרע, אלא הכנסתו למסגרת, כרקע לחיי האדם הרוחשים בו, מפקיעה אותו מההקשר ומהמציאות שלו ומעלה אותו לדרגת אמנות.
ניסי, כי הוא מזכיר לנו את מה שאנחנו שוכחים לעיתים, את עוצמתה הגדולה של האמנות ויכולתה להשפיע על בני האדם.
טעון, כי דווקא המעשה האמנותי, בהיותו קצוב בזמן - זה שמעלה את ממייני הזבל מסתם ממיינים לגבורי תרבות לרגע, למוקד של התבוננות, לדוגמנים, לשחקנים, לגבורי סרט שספורם מסופר ופניהם חשופים – בסופו של תהליך מוריד אותם. במציאות שאחרי הסרט, הם נעזבים לגורלם, להתפקחות שאחרי, הם שוב מריונטות, פיונים שהאמן שִחק בהם לצרכיו האמנותיים והשליך אותם לאחר מעשה, חזרה למציאות של ממייני זבל אחרי שחוו חיי "גבורים".
לזכותו של מוניז יאמר, שכבר בתחילת הסרט, אולי בזכות הערה של אשתו, הוא מודע לתהליך ואינו מתעלם ממנו.
אולי תהליך כזה הוא גם התהליך שאנחנו חוזרים וחווים שוב ושוב בחיינו, גם אם איננו משחקים בסרט, או מדגמנים בו. מרגע שאנחנו עומדים על דעתינו ועד יומינו האחרון הדמיון מוביל אותנו למקומות אלו, הופך אותנו לגבורים לרגע, וכשם שהוא מוביל אותנו, כך הוא מחזיר אותנו בבושת פנים למציאות, וחוזר חלילה. חלום ושברו, חלום ושברו. טבעם של חיים.
בצלומים: גרוטאות, או מצבות לספסלים, שלא אחת הטיבו לישבני , יהי זכרם ברוך, טיילת שרובר, ירושלים
כתבה וצלמה: באבא יאגה
(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה |
תגובות (75)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה לך, חבל שהיא מתה, גיטה אני מתכוונת, במובן מסויים הטיילת קצת מתה אתה, אוי גם את בית הקפה למטה אני זוכרת. כשהאחינים שלי, שהיו אז קטנים, היו באים לבקר אותי, היינו יוצאים בשבת בבוקר לקנות שם גלידה, ממש בשביל הגלידה הזאת היו מקימים אותי בשבת בבוקר. את מזרחי הזה, אני לא מכירה, אבל גרוטאות, בעיקר גרוטאות מתכת אני אוהבת. שבת שלום
כל כך הרבה דברים הזכרת לי בפוסט הזה:
את גיטה צועדת בטיילת 'שלה' מעירה ומשגיחה על כל פרט ופרט. כל שבת ראינו אותה שם עד שהתחלנו לברך אחד את השני ,לדבר ולהתשעשע ברעיונות אימוץ של הילדים........עם הדודה העשירה החדשה....
(את מועדון/קפה הג'אז של שישי אחה"צ בבית הקפה למטה בטיילת, אבל זה לא קשור)
את מזרחי בגבעת שאול שהיה מקום משכנו האחרון של כל משקוף, מרצפת, אבן מסותתת וברזל מבתיה הנטרפים של ג'רוסלם.
את דודס קאדן סרטו המדהים של קרסוואה על משפחה שחייה בשולי החברה בתוך המזבלה.
הזכרת לי גם שאני חובב גרוטאות מוצהר...
תודה. אחלה.
אהה, כן שווים תפחי הביוב האלה, אבל הם סאגה אחרת
תודה רבה! אהבתי את הכל זהב ולא רק.
גם כי החזרת אותי קצת לצילומים שלך של פתח ביוב נפלא באותה עיר שאת מעדיפה על ארץ תל-אביב
3 פעמים תודה רבה על כל תואר בנפרד
תודה רבה, ידידי
תודה, מילינה, הרבה זמן לא ראיתיך במקומותי. חג שמח
תודה רבה שתקנת , בענין הסבתא בזבל עוד אכתוב ורסיה משלי, לא בדיוק על סבתא אבל על מישהו אחר. וגם על המחמאה תודה רבה.
התודה לך, נסיכת החלונות, עוד אחקור בשמך
שמחה שנהנית , תודה רבה וחג שמח
זה לא היה סרט. זה היה פרק ראשון בסדרה אנגלית על משפחה מופרעת למדי. ראיתי את הפרק, מופרע למדי
\
ובאשר לפוסט, אהבתי את החיבור בין זכרונות ילדות, זבל, אומנות. יצירתיות, הרי היא היכולת לחבר מן עם מי שאינו בין מינו
תודה, ענת, חג שמח
אהבתי את הצילומים,
אהבתי את המילים שמסביב..
שזירה מרתקת*
תודה רבה וחג שמח
לא יודעת לגבי האוספים של הקטנים. התמונות והמילים כל אחד בנפרד ושניהם יחד. נהדרים!
זאת מחמאה ראויה מאד. תודה רבה
"בגלל שהאמנות בזמנו למדה אותי משהו מאד חשוב בחיים, לראות דברים - זבל (שאנשים זורקים) לא כפי שהוא, אלא כפי שאפשר לעשותו (באמצעות יצירה" - אני למדתי את זה מהחיים, לפי היהדות אגב, זה תפקידו של האדם, "נעשה אדם" האדם כל חייו חייב לעשות את עצמו אדם!
חזרתי. הפוסט הרבה יותר מעניין ממה שהוא נראה בקריאה ראשונה. אולי בגלל שהאמנות בזמנו למדה אותי משהו מאד חשוב בחיים, לראות דברים - זבל (שאנשים זורקים) לא כפי שהוא, אלא כפי שאפשר לעשותו (באמצעות יצירה).
בטח אחזור שוב.
תודה, שמחה לשמוע
כן, אנחנו קונים יותר מדי וזורקים הרבה יותר מדי
יפה דברת, תודה רבה
תודה רבה
יגעת ומצאת, בראוו
יקירתי, מצאתי! זה אינו סרטון, זה צילום שצילמתי פעם את עבודתו של בן אמוץ שכל מרכיביה הן מהזבל. המסגרת היא חלון ישן כפול זגוגית ומלא בעדשות משקפיים!
איפה הוא?
לצערי , לא ראיתי, נשמע מאקברי למדי,
תודה רבה
כן, זה נכון. גם אמנים אוהבים זבל על כך עוד אכתוב. תודה
ואני מסמיקה, מסמיקה, מסמיקה ומשוויצה
ברור
*
אוהבת
אוהבת
אוהבת
את הכתוב
ואת התמונות
עדיין לא החלטתי מה יותר
כתמיד, את מרתקת ויוצרת מירופים בלתי שגרתיים, מעוררי השראה.
קשה לי להסכים עם הבקורת העולה מהפסקה הזאת:
"במציאות שאחרי הסרט, הם נעזבים לגורלם, להתפקחות שאחרי, הם שוב מריונטות, פיונים שהאמן שִחק בהם לצרכיו האמנותיים והשליך אותם לאחר מעשה, חזרה למציאות של ממייני זבל אחרי שחוו חיי "גבורים".
גם אם לא זכיתי לצפות בסרט, אני בספק אם האמן התיימר או שידר למצולמיו הבטחה לעתיד אחר, שונה.
אם כן, הרי שכל אובייקט לצילום/ציור/פיסול "מושלך לאחר מעשה", נעזב לגורלו.
יש כאן גם התעלמות מההשלכות החברתיות החיוביות שעשויות לצמוח מעשיית הסרט, והפוסט שלך הוא דוגמה אחת קטנה למין גלגול שכזה, שמחדד את הרגישות שלנו, שמזכיר דברים שנוח לנו לשכוח.
*
תודה רבה, שמחה שלא שפשף לך התפר
יקירה
תודה על שיעור מרתק ביותר!!
WOW
תודה רבה , לאה, מצאי את הסרט ותראי אותו. חוויה
אלאונורה. הפוסט שלך הזכיר לי מספר דברים. בעיקר את דן בן אמוץ, שהיה בשהנים מסוימות חבר לי, שגם הוא נבר בזבל ומצא גרוטאות ועשה מהן "יצירות" יפות יותר ויפות פחות. אחת תלויה בביתי עד היום.
אהבתי מאוד את סיפורך משלזיה, שכמובן הזכירה לי את עיר מגורי, לגניצה, עם השיקסה שלנו מארישקה.
אהבתי כל כך את סיפורו של האמן הברזילאי שמצא גם הוא כל כך הרבה יופי ב"זבל" וכל כך אהבתי את הצילומים שלך, שבכל פעם את מצליחה להפעים אותי בהם, בזווית שמפקיעה אותם מהיותם והופכת אותם למשהו חדש, אחר, קסום!
תודה יקירתי.
כאשר אמצא את הצילום של עבודתו של בן אמוץ התלויה בביתי, אשוב לכאן ואביא לך אותה
תודה ענקית על הפוסט היפה הזה!
תודה רבה. היום נוכחתי לדעת, שמדובר במחלת ילדות ידועה, בעיקר של בנים.
מה שנקרא, ישר לענין. תודה, עד שקראתי את הפוסט שלך, לא הבנתי מה ומי. לא בטוח שעכשיו אני מבינה, קשת תפיסה שכמותי, אבל עם ראש גדול.
פוסט עשיר ומ עניין
מזכיר לי את משאיות הזבל
שבני העריץ בילדותו...
נכון ,ותודה רבה
.
.
זבל"א
זכות בלעדית לאוסף.
היצירה - יש מאין.
.
וְחַג שָׁבוּעוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים.
הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.
אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ!
תודה שהזכרת לי את השם של האמן. כן האשפה מאבדת בצילום את הריח. מצחיק . לא חשבתי על זה. :)))
איזה יופי, תודה על המחמאה