זבל של אמנות

TheMarker Cafeבאבא יאגהחביתהזבל של אמנות

חביתה

רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

זבל של אמנות

‎41

אמנות ובמה אמנות בזבל, צלום, הקסמות, אוטו זבל, ויק מוניז, העלאה, הורדה, התפקחות, ממוואר, גרוטאות, טיילת שרובר, ירושלים

75 תגובות יום שני, 21/5/12, 08:20

במכונית, בדרך לפתיחה של תערוכה בשם "הכל זהב", בפקק משתרך, נסעה לימיני משאית זבל.

היה מאי, חלונות המכונית היו סגורים, שום ריח רע לא עלה באפי, אבל סמיכות הדינוזאור הירוק לצדי הימני, זאת אומרת לאונה השמאלית שלי, פעלה עלי קסמים.

נזכרתי, שמינייטורה של מכונית ירוקה כזאת בדיוק, היתה הצעצוע האהוב על בני.

מהגאראג' הגדול של המכוניות הזעירות, משאית הזבל היתה תמיד אתו. נדמה לי שאפילו היה לוקח אותה לכל מקום שאליו הלכנו או נסענו. צעצועים מרשימים מאד נותרו בבית בבדידותם ובקנאתם, אבל ממכונית הזבל לא היה נפרד.

עד כאן על מכונית הזבל צעצוע, שלא לדבר על מכונית זבל ממש בפעילותה - אולי המראֶה המרתק ביותר של הילד שלי באותם ימים רחוקים. מול מכונית הזבל היה יושב הלום כולו, עיניו מסרבות להנתק מהקסם.

מוזר היה בעיני?

לא, בירושה בא לו מאמא שלו.

מריאננה היתה העוזרת שלנו בארץ שלזיה. סטאשק היה החבר שלה. לא אחת היתה מגיעה לעבודה חבולה ובוכה. פעם צבועה סימנים כחולים, פעם אדומים, פעם עם שן שבורה.

"הוא שוב הרביץ לךְ, הסרסור שלך, " אמא שלי היתה אומרת, "אַת צריכה לעזוב אותו."

לא ידעתי מה זה סרסור, אבל מריאננה ואני אהבנו את סטאשק. לא יודעת, למה מריאננה אהבה אותו, אני אהבתי אותו , כי סטאשק היה נהג של אוטו זבל.

כשהיה בא לבקר את מריאננה ומביא לה שוקולד, לא היה שוכח גם אותי, כאילו אותי היה צריך לפייס ולא רק את מריאננה. הרבה צעצועים מצא לי בזבל, אבל פסגת הפסגות היה תנור אפייה חשמלי עם כיריים לבית הבובות שלי. תנור קטנטן, אמיתי לגמרי, תוצרת גרמניה, כמובן. לאף אחת לא היה כזה, חוץ ממני וחוץ מאיזו ילדונת בלונדית, מבית נאצי רע, שנאלצה לברוח עם או בלי הוריה והותירה אותו מאחור. ואני, אף שבחושי נחשתי, מי ומה היתה קודמתי לתנור, בשלתי עליו את התבשילים שהבובה שלי אהבה במיוחד.

הייתי מדמיינת לי איך סטאשק מגיע לערמות הזבל, מרים את הייבר המשאית ושופך כל פעם ערמות חדשות של אוצרות ישנים.

מה ימצא לי לבקור הבא.

"האמנות בזבל" או בשמו המקורי, WASTE LAND , הוא סרט תעודי שביימה לוסי ווקר, ארה"ב 2010. הסרט עוקב במשך שלוש שנים אחרי מסעו של האמן האמריקאי, ויק מוניז - שזכה בהערכה והכרה בעולם הגדול - אל ילדותו ברובעיה העניים של ריו דה ז'נרו.

מהר מאד מגיע מוניז ל ל"גא'רדים גאראמצ'ו" , ערמת הזבל הגדולה ביותר בעולם בשולי ריו דה ז'נרו. שם הוא מתחבר לצורך הפרוייקט האמנותי שלו עם המלקטים, החיים בזבל ומתפרנסים ממיון הרי האשפה האין סופיים.

הוא מתקרב אליהם, לומד על חייהם ובעזרתם על רקע המזבלה הוא "מצייר" מחדש או "מעתיק" ציורים ידועים בתולדות האמנות, כשממייני הזבל משמשים לו דוגמנים.

המפגש בין ממייני האשפה ובין האמן עטור ההצלחה, שבא מהעולם הגדול, אבל מוצאו מפרברי ריו דה ז'נרו, הוא מפגש מרגש, ניסי וטעון.

מרגש, כי במהלך תקופת הצלומים, "הקטדורס" ,קרי הממיינים, זוכים בריהומניזציה, הם זוכים מחדש באנושיותם שהופקעה מהם בגלל עבודתם בזבל. ברגעי חסד (במשך צלומי הסרט) הם זוחלים מהמגרה שהוכנסו אליה, משירים מעצמם את הגדרת עובד הזבל כמו הישילו מסכה. לא עוד הגדרה באמצעות עבודה, על ידי עסוק משפיל, לא עוד פועלי זבל מסריחים, שצחנתם מרחיקה מהם נוסעים באוטובוס, אלא בני אדם.

אמנם אנשים קשי יום, אבל בעלי פנים, בעלי יופי, בעלי חיוך, גברים ונשים בעלי ספור חיים. גבר - שבמקום לגנוב - בחר למיין זבל, אֵם - שבמקום לפרנס את ילדיה בזנות - ממיינת זבל. אנשים שאהבו ושנאו, שחוו רגעי צער ושמחה, אנשים מורכבים להפליא שאין למיינם ולסווגם ולהכניס אותם למגרה של ממייני הזבל, שממנה יצאו.

ניסי, כי הוא מעורר חמלה אנושית וכבוד לכל סוג חיים של אדם, גם לחיים בזבל.

(בזכות הציורים, מהמפורסמים בתולדות האמנות, שמוניז "מצייר" מחדש, נצבעת החמלה בקונוטציות נוצריות איקוניות).

ניסי, כי הוא יוצא מהזבל וממנו מתעלה לפסגות.

ניסי, בזכות מעשה האמנות שמתרחש בו. מטמורפוזה של הזבל, שהופך מסתם זבל לאוביקט התבוננות. לא זו בלבד שהזבל מאבד את ריחו הרע, אלא הכנסתו למסגרת, כרקע לחיי האדם הרוחשים בו, מפקיעה אותו מההקשר ומהמציאות שלו ומעלה אותו לדרגת אמנות.

ניסי, כי הוא מזכיר לנו את מה שאנחנו שוכחים לעיתים, את עוצמתה הגדולה של האמנות ויכולתה להשפיע על בני האדם.

טעון, כי דווקא המעשה האמנותי, בהיותו קצוב בזמן - זה שמעלה את ממייני הזבל מסתם ממיינים לגבורי תרבות לרגע, למוקד של התבוננות, לדוגמנים, לשחקנים, לגבורי סרט שספורם מסופר ופניהם חשופים – בסופו של תהליך מוריד אותם.

במציאות שאחרי הסרט, הם נעזבים לגורלם, להתפקחות שאחרי, הם שוב מריונטות, פיונים שהאמן שִחק בהם לצרכיו האמנותיים והשליך אותם לאחר מעשה, חזרה למציאות של ממייני זבל אחרי שחוו חיי "גבורים".

לזכותו של מוניז יאמר, שכבר בתחילת הסרט, אולי בזכות הערה של אשתו, הוא מודע לתהליך ואינו מתעלם ממנו.

אולי תהליך כזה הוא גם התהליך שאנחנו חוזרים וחווים שוב ושוב בחיינו, גם אם איננו משחקים בסרט, או מדגמנים בו. מרגע שאנחנו עומדים על דעתינו ועד יומינו האחרון הדמיון מוביל אותנו למקומות אלו, הופך אותנו לגבורים לרגע, וכשם שהוא מוביל אותנו, כך הוא מחזיר אותנו בבושת פנים למציאות, וחוזר חלילה. חלום ושברו, חלום ושברו. טבעם של חיים.

בצלומים: גרוטאות, או מצבות לספסלים, שלא אחת הטיבו לישבני , יהי זכרם ברוך, טיילת שרובר, ירושלים

כתבה וצלמה: באבא יאגה

דרג את התוכן:

תגובות (75)

נא להתחבר כדי להגיב

התחברות או הרשמה

ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.

/null/cdate#

/null/text_64k_1#

RSS

חביתה

רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

פוסטים פופולאריים

פוסטים אחרונים

זבל של אמנות

זבל של אמנות

תגובות (75)

תגובות אחרונות

ארכיון

תגיות

פרופיל