זה קורה כאילו ברגע אחד, פתאום אני מוצאת את עצמי רואה אותם בגובה העיניים. אני מוצאת את עצמי מספרת דברים עלי, ומתייעצת. באמת רוצה לשמוע את דעתם.

זה קורה כאילו ברגע אחד, פתאום הם מדברים איתי את העולם שלהם, והוא דומה לעולם שלי.

זה קורה כאילו ברגע אחד, פתאום אני מגלה שביני לבין עצמי, אני מגדירה אותם חברים שלי.

התלמידים שלי. מפעם.

שלוש שנים הם ישבו על כסאות העץ המרופטים והשרוטים, חרטו שמותיהם על שולחנות הפורמייקה, הדביקו מסטיקים לתחתית השולחן, התלוננו על המורים, פטפטו בשיעורים, התמלאו חרדות לפני בחינות, התנשקו במסדרונות בהפסקות.

שלוש שנים הם היו חלק בלתי נפרד מחיי. אהבתי אותם, דאגתי להם, תמכתי בהם, כעסתי עליהם, שנאתי אותם, חייכתי אליהם, נזפתי בהם, הקשבתי להם, אמרתי להם, ישבתי איתם, טיילתי איתם, צחקתי איתם, אכלתי איתם, בכיתי איתם, בכיתי להם, בכיתי עליהם.

ואז נפרדנו.

והם גדלו.

ובמהלך השנים הם באו לבקר, ובאו להתייעץ, ובאו לספר, והתעניינו בשלומי.

ופתאום, זה קורה כאילו ברגע אחד, הם הופכים להיות חברים שלי.

ההיררכיה שהיתה פעם בבסיס האינטראקציה בינינו, התאדתה, ונשאר מקום לשני אנשים – אחד מהם, ואני – שמנהלים שיחה.

ממקום של מבוגר ומתבגר, אנחנו עומדים עכשיו במקום שבו עומדים שני מבוגרים, גם אם חמש עשרה שנים מפרידות בינינו.

ממה שפעם היה יחסים של סמכות ונתינים, נולד קשר של שוויון.

מתוך העמדה של אני היודעת והם מבקשים תשובות, התפנה הרבה מקום לשאלות שלי ולתשובות שלהם.

והתשובות שלהם עמוקות. והם יודעים את החיים. והם מבינים אותי. ויש להם דעה ועמדה וניסיון והבנה. והם גדלו להיות מבוגרים מעניינים ומתעניינים, בעלי עושר פנימי וערכים.

והם חברים שלי. 

מוקדש באהבה ענקית לכם, תלמידיי / חבריי מיב'9 (רגע לפני שאני חותמת את פרק ההוראה בחיי).