בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת יצר וודי אלן סרט ושמו זליג. ליאונרד זליג , הדמות שיצר וודי אלן, הוא אדם שמסוגל להשתלב בצורה מושלמת בחברה שבה הוא מתרועע. הסרט הוא תרגיל קומי מבריק של וודי אלן המכיר את האנושות כפי שהיא, ללא כחל וסרק. הסרט מתרחש על פני תקופה של כעשרים שנה, שבה מספרים אנשים שונים שפגשו בליאונרד זליג פעם כשחקן בייסבול, פעם כגנגסטר של אל קפונה, פעם כנגן ג'ז ופעם כ... סיני בצ'יינהטאון. בסופו של דבר הוא מגיע אל בית חולים פסיכיאטרי שם מנסים להבין את התופעה המוזרה שמרוכזת באיש אחד, שהוא ליאונרד זליג - פקיד ניו-יורקי.

רבותי, זהו רובי ריבלין. נשבע לכם! עלה בדעתי רק לאחרונה שכל מעשיו של יושב ראש הכנסת מאז שהזיל דמעה בפומבי על כי כשל להיבחר לנשיא המדינה ושמעון פרס נבחר לכהונה שהוא להוט אליה, הם פסיפס טרגי - קומי אל-לה וודי אלן, של מעשים והצהרות שמטרתן אחת: לרצות את כל 120 חברי הכנסת, ללא יוצא מן הכלל. לשכנע כל אחד מהם, שהוא רובי ריבלין הוא לא אחר מאשר בן דמותם הפוליטית. כי נשיא המדינה נבחר, אמנם בהצבעה חשאית, על ידי הכנסת. כל מעשיו, הצהרותיו ונאומיו - מכוונים על ידי רצונו להיות חביבם של כל 120 חברי הכנסת ללא הבדל עמדה פוליטית.

כאשר הוא יושב בראש ישיבת הכנסת הוא נכנס ללא הרף אל דבריהם של הנואמים שעל הדוכן (הוא היחד מבין ה-120 שאינו מוגבל בקריאות ביניים כי על פי הנוהג כל הדובר מהדוכן, דבריו מכוונים אל יושב ראש הישיבה - כפי שנהוג בפרלמנט הבריטי ורק מי שראה כמה ישיבות של הפרלמנט הבריטי יוכל להבין את החיקוי הזול והלא ראוי שריבלין מחקה את הספיקר של אם הפרלמנטים הדמוקרטים בעולם). אם הדובר הוא ממפלגה ערבית, רובי ישתדל מאד וימצא סיבה להיכנס אל דבריו כדי להדגיש שבעיניו אין הבדל בין אזרח יהודי, דרוזי או ערבי - כי בעיניו כולם שווים באופן גורף. אם הדובר הוא שונא ערבים כמו מיכאל בן ארי מהאיחוד הלאומי, הוא מחפש קריאת ביניים זעירה כדי לקפוץ מהר, לחסות בקולו הרועם על דבריו של הדובר ולהדגיש, שגם אם דבריו אינם מקובלים על רבים - זכותו המלאה לומר אותם מעל לדוכן. אם הדובר תוקף חרדים, רובי לא יתבייש להפסיקו כדי לצטט כמה פסוקים מן המקורות ולא ישכח להדגיש שהם "גרסא דינקותא" עבורו. הנה היום הוא שיגר הצהרה אל העיתונות שבה הוא אומר: "הציבור לא יוכל לכפות הסדר חדש על החרדים. החרדים צריכים לקחת חלק פעיל בשאלת נשיאת העול". טוב, זו עמדת הליכוד - מפלגתו של מר ריבלין, והוא משתדל מדי פעם להזכיר לחברי הליכוד, שלמרות שהוא נוהג להסכים עם כל חברי הכנסת, הוא שם ולא בשמאל. לפעמים, לפתע, OUT OF THE BLUE, הוא נכנס אל דבריו של ח"כ אריה אלדד, ומספר לו בהתנדבות מבלי שנשאל, שההשגחה מינתה אותו בעבר לשר התקשורת כדי להוציא סדרת בולי דואר שבה דמויותיהם של אבא אחי-מאיר ופרופ' ישראל אלדד (שייב) - אביו של ח"כ אלדד - נציגיהם ההיסטוריים של הימין הקיצוני שבקיצוני. אל המפריעים הפרועים מספסלי חברי הכנסת הערביים (11 קולות בבחירות לנשיא המדינה) הוא די סבלני וסובלני ולוקח לו זמן רב עד שהוא קורא אותם לסדר פעם ראשונה. לעומת זאת כלפי שני ליצני סיעתו של רובי - אופיר אקוניס וציון פרניאן - הוא מהיר חמה, ונוהג כך: "אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה, שנייה, שלישית, סדרן נא להוציא אותו מהאולם". וכל זאת כדי להוכיח ל-120 הבוחרים לכהונת הנשיאות, שהוא חסר פניות, נקי מרבב וראוי לכהן כנשיא המדינה.

אני מקווה בשביל רובי ריבלין, שבסך הכל הוא איש טוב וחביב, שיצליח להיבחר בסופו של דבר לנשיא, כהונה שהיא משאת נפשו. רק השדון הרשע שבתוכי ספקן: כי רובי עשה מספר תרגילי מנהיגות לביבי. ואם ביבי שכח אותם, שרהל'ה בטח לא שכחה. ובבוא יום הבחירות לנשיאות הוא עלול לגלות ששוב עשו נגדו תרגיל מסריח ואני לא מסוגל לראות אותו שוב מזיל דמעה מול מצלמות הטלוויזיה.