תפסתי לי מרווח נשימה באמצע יום עבודה והתיישבתי במסעדה במרכז העיר לפוש קמעא.
פתחתי את הלפטופ, להשאר בעניינים, והתרווחתי לי עם עיתוני הצהריים.

"סליחה, אני יכול אולי לבדוק משהו באינטרנט" פנה אלי חסר בית.
הסתכלתי על ידיו המזוהמות ועל המקלדת שלי. "בערך אותה זוהמה" חשבתי, "מקסימום יחלה".
"רק קצר ולעניין" ביקשתי מהאיש.

הוא התיישב, העלה את הדפדפן שנפתח כמובן על דף הבית.
"תראה מה זה" אמר לי נוגות, "יש אנשים בלי בית ויש בתים שיש להם דף משלהם".
דממתי באמפטיה.
הוא הקליד כתובת ולחץ Enter.
העפתי מבט. אתר Homeless.
"מחירי הדירות בשמיים" אמר לי, "איפה כאן ה Section של הארגזים? אני חייב להתכונן לקיץ".
"איפה אתה גר כרגע?" התעניינתי.
"ארגז של טושיבה 42 אינץ'" אמר, "אבל לקראת הקיץ אני רוצה לשדרג לפחות ל 47 שיהיה מקום לארח, הסודנים באים במשפחות גדולות".
"תשמע, בדיוק קניתי מקרר ועדיין לא זרקתי את הארגז, ובכלל ארגזי ה LCD לא צרים מדי לניהול משק בית?" אמרתי.
הוא נאנח "זה נוגד את תכנית בינוי לוינסקי" אמר, "וחוץ מזה, אני לא רוצה לנקר עיניים, גם ככה ארגז טושיבה מושך תשומת לב".
"איך הגעת לכאן כל הדרך מגינת לוינסקי?" שאלתי.
"בארגז של סובארו" ענה.
"אז למה אתה לא ישן בארגז הזה?" שאלתי, "נשמע יותר מרווח".
"מה אין לי ארגז בית שאני אשן בארגז אוטו?" שאל בטון נעלב.
הוא הוציא ארגז של ארנק מהכיס. "כמה אני חייב לך על הגלישה?" שאל.
"עלי" עניתי (תכלס, זה היה על בית הקפה כמובן, והתהדרתי בנוצות לא לי).
"יש לך שקל?" שאל, "אני צריך להגיע ללוינסקי".
"איפה ארגז הסובארו?" שאלתי.
"נדרס, נגרס, אני יודע?" ענה לי, מניף ידיו לצדדים בטרונייה.
פשפשתי בכיסי ומצאתי קופסת קרטון קטנה של תרופה שגנבתי כששיחקתי ברופא ב 'בדיקה שנתית' "קח ארגז של 5 שקלים" אמרתי, "שמור את העודף".

הוא לקח את הקופסה ודידה לדרכו.
"בן זונה" שמעתי אותו ממלמל, "הלוואי יאורגז במהרה בארון עץ. לא נורא, נעשה מהקופסה מרפסת".

המשך ל "סיפורה של נקודת הג'י".