כותרות TheMarker >
    ';

    אז אני אלך לקצה העולם

    המסע הרגלי לסנטיאגו דה קומפוסטלה ולקצה העולם

    0

    אבנים מהרצליה על פסגת ההר

    4 תגובות   יום רביעי, 23/5/12, 16:51

    21   במאי, יוצא מאסטורגה בבוקר וקר. אחרי קפה של בוקר שולף שוב את מעיל הגשם ומקווה שלא יהיה גשם. החזאים הבטיחו רוח. לא גשם. בתכנית שלי היום 27 ק"מ עליה לישוב שנקרא foncebadon. היציאה מהעיר, כמו מכל הערים, לא מעניינת במיוחד. הולך לי מס' קילומטרים ומרגיש כי החזאים צדקו. מאד. רוח חזקה מאד נושבת כל הדרך. אני יוצא מהכביש ועובד למסלולי ההליכה של הקמינו, פוגש בדרך חברים, את אוסקר ואנה-מרי ההולנדית והולך עם כל אחד מהם כברת דרך.
    העליות מתחילות מאד מתון. קילומטרים ארוכים של הליכה במסלולים שעולים ועולים. מאתגר, אבל במידה. העומס הגדול בא בעקבות ההליכה זה שבועות רבים עם התרמיל. מצד אחד מתרגלים, מצד שני - זה עומס יום יומי כבד. ממשיכים לעלות ברוח הקרה והאף דולף... מטפל גם בזה. אחרי כשעתיים וחצי של עליות, מגיע לעיירה בשם אל-גאנסו, שם ישנם שלושה ברים צמודים האח לשני וכולם עוצרים להתרעננות. נכנס לקאובוי-בר לקפה וטורטיה של בוקר ומתחזק לקראת העליות הבאות.
    יוצא מהעיירה הקטנה הזו והרוח מתגברת ומתגברת. כבר צריך להתמודד עם זה. מעריך שזו רוח של 5 או 6 בשפת הימאים. קר מאד. אסטורגה ממנה יצאתי נמצאת בגובה של כ-900 מטר מעל פני הים. עיירת היעד בגובה 1400. המרחק כאמור 27 ק"מ. ממשיך בטיפוס. השמים כהים, הרוח נכנסת לאזניים חזק וממשיך לעלות ולעלות. מגיע לעיירה נוספת, שם אפשר גם לעצור וללון, אבל מחליט להמשיך. הנוף ההררי נהדר, אבל יש לי התמודדות עם העליות, המסלול שהופך יותר סלעי וקשה מרגע לרגע ושוב ושוב הרוח החזקה. נהנה מהנוף מעט מאד. מטפס בהר ומקווה שלא ירד גשם עד שאגיע לאכסניה. בלב מסוים, אני מעריך שנותרו לי רק 2 ק"מ ללכת ואני מתחיל ללכת מאד מהר, כדי להגיע לפני הגשם.
    מבעד לערפל אני רואה את השלט foncebadon ואני צועק "יש" הצלחתי לפני הגשם. שני סוסים וכמה פרות שומעים אותי... עולה בשביל שבמרכז העיירה, אין כביש. בתי אבן, חלקם הרוסים, אווירה לא נעימה. נכנס לאכסניה מאד חדישה, אבל כבר אין מקום. הרבה מזמינים מקומות מראש ותופסים לאלה שעושים את המאמץ לקבל מקום כשמגיעים. ממשיך בכפר/עיירה ונכנס לבית אבן יש שמשמש אכסניה. יש מקום ואני מסתדר לי. הרגליים כואבות. גיד אכילס שמאל קורא לעזרה אחרי הטיפוס הקשה. בחוץ הערפל מתגבר, אך בפנים חם ונעים והאווירה נהדרת. חברה שוב במיטבם, חלק מוכרים וחלק לא אבל כולם ביחד עם כולם מפטפטים, שותים, מעבירים חוויות.
    ארוחת ערב משותפת ואחריה הופעה. אחד המתאכסנים, צרפתי, הוא זמר שמקדיש עצמו טיפול בילדים אוטיסטים. החבר הצרפתי פוצח בשירה קלאסית, שירים מימי הביניים, שירים בספרדית, צרפתית ואיטלקית. או סולה מיו, דונה אה מובילה, גרנדה, ואוטראה - המנון העולים לסנטיאגו, עוד מימי הביניים. בלי ליווי. קסם של ערב. אחריו עוד יושבים למלא אחר מצוות שתיית היין והגרמנים משיבים בכמה שירי עם, בעוד חברה אחרים משחקים קלפים וצורחים משמחה אחרי כל משחק.
    הולכים לישון.
    בוקר 22 מאי. ארוחת בוקר, שכוללת יוגורט עיזים מתוצרת עצמית (העיזים הסתובבו בחצר האכסניה כל אחה"צ אתמול), וכמובן פירות ולחמים ויוצאים לדרך. אני יוצא עם ידידי אוסקר שכבר זמן רב אנחנו נפרדים בבוקר ונפגשים באותן עיירות בערב.
    את הרוח החזקה מאתמול מחליף ערפל כבד. קר מאד, אולי 5-6 מעלות אבל הרוח נחלשה משמעותית. מטפסים עוד 2 ק"מ בערפל ומגיעים לפסגה. הנקודה הכי גבוהה במסע, בגובה 1500 מטר. פסגת cruz de ferro.
    על הפסגה, גל אבנים ענק ובראשו תורן עצום ועל התורן כמובן צלב, לא גדול יחסית לתורן. ערפל כבד מסביב וברור שאנחנו מחמיצים נוף מדהים, אבל אנחנו בפסגה.

    כל אחד עולה בתורו על גל האבנים העצום ומניח אבנים שהביא מהבית. אני מוציא מהתרמיל שתי אבנים קטנות שהבאתי מהרצליה, אחת מהגינה בבית ואחת מהרחוב ומניח על הפסגה. עכשיו גם הרצליה מיוצגת.
    אחרי הנחת האבנים, מתחבקים עם החברה ומאחלים המשך הצלחה במסע. זו מסורת נוספת במקום המיוחד הזה. חלק מהחברה מתרגשים עד דמעות.

    מתחילים לרדת. אחרי כשני ק"מ אירוע נוסף. כומר, או נזיר מקומי לבוש מכף רגל ועד ראש בבגדי המסדר הטמפלרי, מסדר שכבר לא קיים מאות שנים, עומד בפתח בקתה והבקתה מקושטת בעשרות דגלים, כתבות עיתונים וקישוטים שונים ומשונים. הטמפלרי החביב עורך בדיוק מיסה מחוץ לבקתה וכל העוברים עוצרים ומקשיבים. אחרי המיסה, כולם מוזמנים לקפה ועוגיות. בתוך הבקתה עשרות דגלים ואני מוצא כמובן גם את דגל ישראל. לידו, מן הסתם, גם דגל פלסטין. נו טוב.
    אחרי עוד ברכה מהטמפלרי, יוצא שוב לדרך. הפעם עשרות ק"מ של ירידה. מזג האויר לא רע. קריר אבל נסבל. הערפל הכבד מתפזר אחרי עוד כשעה הליכה ועכשיו המשימה הקשה היא לרדת בדרך המאד סלעית וחלקה. הקצב איטי משחשבתי. בורר כל צעד היכן להניח את הרגל כדי לא להחליק. המדרון תלול מאד וסלעי מאד. באמצע רק עיירה אחת שאפשר לעצור בה לנוח. אני מנצל את ההזדמנות לקפה וסנדביץ' ענק עם חביתה וחמון. ממשיך לרדת. ירידה של קרוב ל-800 מטר גובה במרחק כולל של 18 ק"מ. בפועל, הירידה עצמה היא על מרחק קצר יותר, כי בפסגה הלכנו פחות או יותר במישור לאורך מספר קילומטרים. הירידה מתישה. יש חברה עם בעיות ברכיים קשות שהולכים מאד לאט. לשמחתי הברכיים שלי בסדר. מאידך הגיד מוסר לי דרישת שלום כואבת מידי כמה דקות. כל אחד והצרה שלו, או כמו שראיתי איפשהו הדפס על טי-שירט: "No pain - No glory".
    מגיע אחרי כ-20 ק"מ הליכה היום לעיירה molinaseca ומחליט שדי. המאמץ היה גדול מאד והליכה של 7 ק"מ לעיר הגדולה הבאה לא רק תעייף אותי, אלא תאמץ את הרגליים יותר מדי. צריך לשמור על הרגליים. יש להן עוד כמה מאות ק"מ הליכה .... (הערכה מאד גסה, עוד 330 ק"מ עד הסוף. הנתון יבדק בקרוב).
    נכנס להוסטל המקומי. ד"ש, עד לפעם הבאה.

    בואן קמינו

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/5/12 07:27:
      וואו קוראת בענין רב ובהתפעלות!!! מסע מרתק!!!! מצפה להמשך , ונא לשמור על הרגליים ועל בריאותך!!!
        24/5/12 07:13:
      תודה רבה. ההמתנה לפוסט הזה היתה מתישה מהרגיל :)
        23/5/12 23:10:
      מה זה באת לנוח?! יאללה תן גז ותגמור עם זה כבר!!!
        23/5/12 20:04:
      אפשר לנוח מדי פעם. תחוש את האוירה המקומית, מקסימום תחליף חבורת מטיילים :)

      ארכיון

      פרופיל

      יורם.אל-קמינו
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין