לאספה הכללית שנקבעה בהתראה קצרה הגיע לפחות נציג אחד מכל משפחה בכפר. שמעון ארביב, השכן שלנו בדו-משפחתי, הגיע עם מזל אשתו ועם עמוס, הבן הגדול שלהם. את המשפחה שלנו רק אני ייצגתי. אבא אמר שהוא חש ברע וביקש להישאר בבית.

בראש סדר היום עמדה בחירתו של ועד חדש. לתפקיד הזה, שעד כה אף אחד לא רצה בו ושעבר בינינו פחות או יותר בתורנות, נמצאו פתאום קופצים רבים. יושב ראש הוועד הקודם פתח את האספה, ומיד נשמעו קריאות ביניים שנקטעו בצעקות רמות עוד יותר. תומר פֶּרץ ניגש בתנועה מאיימת לעבר מיכה צוקרמן, ורק ברגע האחרון השכלנו לחצוץ ולהפריד בין השניים. 

הוועד החדש לא נבחר באותה אספה, אבל קבענו את הכללים להצגת המועמדים, החלטנו על מועד הבחירות, וקבענו שהן תהיינה חשאיות.

כמה שבועות אחר כך הגיעו לכפר אנשים עם חצובות, מכשירי לייזר וציוד אופטי. לא התקשיתי לנחש שאלה מודדים. הם הציבו את החצובות בנקודות שונות, הסתכלו דרך המשקפות, תקעו יתדות בפינות המגרשים וקשרו לכל יתד סרט ניילון כחול. רק אבא נותר אדיש וצפה בנעשה מן הצד, ורק אלינו לא הגיע שום מודד.

שמעון ארביב ביקר אצלנו כמעט בכל יום. בפעם הראשונה נכנס בפנים מחייכות עם עוגה ובקבוק יין, אבל בפעמים הבאות הגיע אלינו בידיים ריקות והפנים שלו חייכו פחות ופחות.

"אני לא מבין אותך," שמעתי אותו אומר לאבא, "אם נעבוד ביחד נוכל לבנות על המגרש שלנו לא פחות משש-עשרה דירות. כל קבלן ישמח להיכנס איתנו לעסקת קומבינציה ולהשאיר לכל אחד מאיתנו פנטהאוז ושתי דירות נוספות... מה רע בזה?" שאל וכמעט בכה. "תחשוב על הילדים שלך... תחשוב על זה שלא תצטרך לעבוד יותר... תגיד, מה אני צריך לעשות כדי שתסכים?"

גם אמא ואני ניסינו לשכנע אותו, אבל אבא נותר בשלו. בהתחלה דיבר על חשיבות המרחבים הירוקים, אבל ככל שחלף הזמן נימוקיו נשמעו פחות ופחות משכנעים ואפילו מגוחכים. בשלב מסוים הוא פשוט סירב לדבר על הנושא.

חצי שנה לאחר מכן נכנס הבולדוזר הראשון לכפר ושיטח את המגרש של פינחסי וצוקרמן. קודם לכן הגיעו ל"דוּ" שלהם ארבע משאיות שהובילו את החפצים שלהם לדירות שהקבלן שכר עבורם בעיר.

אני שירַתי אז בצנחנים, בקושי הגעתי הביתה, ובחופשות המעטות שקיבלתי ביקרתי אצל חברתי נירה צוקרמן. ההורים שלה ידעו בדיוק מה שטח המגרש שלנו, אבל הם אהבו אותי בלי כל קשר.

כל הכפר היה לאתר בנייה, ובכל פינה צץ וקם בית חדש. רק על המגרש שלנו עמד הדו-משפחתי הישן, וענני האבק שהיתמרו סביבו שיוו לו מראה עלוב עוד יותר.

שמעון כבר לא ביקר אצלנו, אבל גם בחלק המגרש שלו החלו בעבודות בנייה. שמעתי שהוא מתכוון להרחיב את הבית ולבנות לעמוס יחידת דיור נוספת.

פעם, כשהגעתי הביתה, ראיתי בחצר שלנו שני מודדים. שאלתי את אבא אם גם אנחנו מתכוונים לבנות, אבל הוא חייך חיוך  מריר והמשיך להסתכל מהחלון על החצר של השכנים.

כמה חודשים אחר כך פגשתי את שמעון בצרכנייה. כשראה אותי הוא קילל את אבא ואת כל המשפחה שלנו, אפילו שהייתי במדים ועם כנפי צניחה. הפרצוף שלו נהיה אדום, והוא הוציא ממחטת חאקי מהכיס וניגב את הריר שנזל לו מהשפתיים. שבע שנים לקח לו למסכן לגמור את הבנייה, ורק שנה אחרי שאבא מת הוא סיים את העבודה. פעם שמעתי אותו אומר שהבית שלנו תקוע להם כמו פרונקל. כשאני מסתכל על המגרש שלנו מהצד אני רואה שהדברים שאמר היו די קרובים למציאות.

ההורים של נירה התחילו לעקם כלפַּי את הפרצוף. נירה המציאה כל מיני תירוצים בשביל לא להיפגש איתי, ובסוף הודיעה לי שהיא עוזבת אותי. "וזה לא קשור לאחוזי בנייה או לסכסוך שלכם עם השכנים," אמרה.

אבא חלה ואני כמעט בטוח שזה קרה לו בגלל הקללות של שמעון. הוא סירב ללכת לבית חולים וכל הזמן ישב והציץ על הבית של השכנים.

פעם הוא ביקש ממני למצוא את חוזה הקנייה של המגרש. הפכתי את כל הבית בשביל למצוא את זה, ובתוך המגירה העליונה של הארון במחסן מצאתי מעטפת דואר דהויה. פתחתי את המעטפה והוצאתי מתוכה דף נייר מקופל שעליו נכתב באותיות אלכסוניות חדות.

"מזל, אהבתי הסודית," כך נפתח המכתב, ואחרי כמה משפטים שגרמו לי להסמיק הגעתי לשורת הסיום: "אחרי שבחרת בשמעון הייתי מוכרח להתוודות בפנייך ולשפוך את אשר על לבי, אבל תדעי שזה ממש לא ניחם אותי ורק בקבר תימצא לי מנוחה."

המעטפה הייתה מבוילת, אבל לא ראיתי עליה שום חותמת.

"אף פעם לא הבנתי את אבא שלך," אמרה לי אמא אחרי שאבא מת. "כשבחרנו את המגרשים הוא התעקש שנצטרף ל'דוּ' של הארביבים, אפילו שליד פֶּרץ נשארו מגרשים כמעט שטוחים ועם נוף לעמק. הוא גם התעקש לבנות בית שלא לפי התוכניות הסטנדרטיות, אפילו שזה עלה לנו שלושים אחוזים יותר."

אמא נאנחה קלות והפסיקה לרגע את שטף דבריה. "הארביבים בכלל לא התנגדו שנהיה השכנים שלהם. היינו אז ביחסים מצוינים וכמעט כל ערב נפגשנו. הרגשנו כמו משפחה אחת וכאילו אנחנו גרים באותה דירה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שהם טסו לחו"ל. 'אם לא קשה לכם, תציצו מפעם לפעם,' מזל ביקשה וחייכה.

הבטנו זו בזו ופרצנו בצחוק, כי כמעט מכל חלון יכולנו להציץ להם."