את ההתרגשות אפשר היה לשמוע בכל השכונה. טוב, הילדים כמובן לא בעניינים אבל ההורים, שלא לומר ההורות נרגשו...

חלוקה לימים, לזוגות ובעלי בדיוק נסע. לי היה ברור, הגדולים חייבים לבוא!

-          מה, לא יכירו את מיומנה? זה מישראל! הם ישראלים! אין דבר כזה.

אז רכשתי כרטיסים במבעוד מועד, ואפילו התפשרתי על השעה המאוחרת בלילה(לא נורא, מחר שישי, יום קצר וילכו לישון מוקדם...) וההתרגשות געתה בי... הם מישראל! אולי ידברו עברית?

ובנתיים, אלו שהלכו דיווחו על "חייבים ללכת" ו... "היה מעולה", כאילו שיש ספק, הם מהארץ, מה זאת אומרת?!

ובבוקר המופע, הערתי את הילדים כולי התרגשות של בת 16, והכנסתי התרגשות. כמובן שדקה לפני ירדו מהאוטו, בדרך לבית ספר, הם שאלו "אמא, איך קוראים לקונצרט של היום?" אבל לא נתתי לעצמי להוריד סף התרגשות...

ובערב, מקלחות מהירות, שיעורי בית, מריבות פחות מהירות, נסיון כושל לדחיסת ארוחת ערב, בגדים "יפים", ויאללה. ..

ה "תינוקות" נשארו בבית, הגדולים ירדו רחוצים ונרגשים, וחיכינו לזוג השליחים הישראלים (עם מי עוד מתאים לצאת לאירוע כזה? עם מי?)...

הוא לא הגיע, אני נדהמת מהויתור על הופעה ישראלית בפרו! "אבל... איך? זו קבוצה נהדרת? הם מישראל, את יודעת (די באמת?) ?????? ואז התשובה המבעסת:

טוב, את יודעת שרובם כבר לא ישראלים

אז מה (אני לא מתייאשת) הבסיס, הראש, זה ישראלי! זה נחשב (בחזקת, גם אם הם גרים בחו"ל הם, והילדים שלהם ישראלים)

ונוסעים, עם מפה והתייעצות עם ה JPS הישראלי  הנייד שלי (ותודה למלי) ומתרגשים בטירוף ומגיעות ולחפש אוכל לגדול, כי מרוב שהלחצתי אותו לא אכל מאז הבוקר, ואז... מתחילים לשמוע עברית....

אמא, כולם מדברים עברית, אמא גם באוטו הזה מדברים עברית...

ואז סוף סוף זה מתחיל, אנחנו תופסות מקום על כסא (נו, כסא כתב כזה כמו בארץ, לבן, של ליל הסדר) ומתרגשות, ומחשבות כמו ישראליות טובות, אם שווה להחליף מקום (לא, לא שווה) וההופעה מתחילה והשחקן/ רקדן / אומן / חתיך פותח את פייס בוק...

אני מודה, יצאה ממני ישראליות לשמה, וכתבתי משהו בעברית, נרגשת כמו מוצ'ילרית בתחילת הטיול. א"כ כבר הילדים רשמו בספרדית (משהו שלא הבנתי, יש לציין) וההופעה התחילה!

נרגשים חיפשנו את המלים בעברית, את המחוות הישראליות (היה או לא היה שם  משהו של דיויד ברוזה) את החיוכים, את המבטא העברי....

ובאמצע יוקי שאל מתי נגמר, ו... מתי אפשר ללכת הביתה, ואיה שאלה מתי הם ידברו כבר עברית

והיתה הופעה מעולה!, באמת, והרגשתי את הגאווה, כמעט כאילו הייתי שותפה בגיאוגרפיה, או בצוות ההפקה שהביא אותם לכאן, והתעלמתי מאלה שלא נראים ישראלים במקור, והתמקדתי בר' הישראלית ובחיוך עם קריצת העין הישראלית

וכשנגמר, ושתינו מלהבות עם הילדים המותשים (כבר 23:00), עוד אספנו כמה מוצ'לריות לכיוון המרכז, כדי שלא יסעו במונית פה בלילה, וגם אולי, בשביל לשמוע עוד קצת עברית על הדרך, והבנות, חוזרות מחר הביתה לישראל, לליל הסדר, והשליחה ואני מתכווצות קצת בכסא ומייד מדגישות בהרחבה (יתרה עבור 4 בנות מתבגרות מטיילות) כמה פרו זה יפה וכיף ונעים וגן עדן.

ומגיעים הביתה, מותשים, אבל בעברית, ושוב מדברים על זה שכתבנו להם בעברית, ואיך האמן שר שיר אחד (קצר, אבל קיים) בעברית, ונרדמים תשושים.

וקמים לבית-ספר, אבל בעברית J