לא, זה לא היה נטול פאדיחות, אבל חגגנו ליל סדר ואני שמחה!

כשמרץ כבר הגיע, עברה היומולדת, וכבר התחילו דיבורי ה מה מביאים לליל הסדר, התחיל דכדוך קל להתגנב. מצד אחד, אנחו נורא מעט (טוב, ארבעה ילדים זה הרבה אבל זה לא מיוחד) מצד ששני, משפוחה כזו זה לא פשוט להזמין (בלי להחשיב את רונית שיש לה תינוקת אחת וכל הזמן רוצה להזמין את כולנו לארוחה מלאה),

מצד אחד, אולי נסע, תמיד יותר כיף לנסוע במקום ארוחה גדולה

מצד שני, הילדים כבר מתחילים להיות גדולים ולהבין ושומעים את כל החברים מדברים עם מי עושים את החג

מצד אחד, אולי בכל זאת נסע? מזמן לא טיילנו בפרו וזה זמן מעולה כי לא כולם בחופשה ארוכה

מצד שני.... נחום רק חוזר מנסיעה ארוכה והוא מתוכנן להיות עייף, אך להודיע שהוא לא עייף, ממוטט אך אכול רגשות אשם, אז רוצה לנסוע

ובעצם... עד מתי אפשר להתחמק?

אז החלטנו שהשנה חוגגים ומייד פצחנו ב חפש את המטמון- יש לאתר משפחה יהודיה עם ילדים המעוניינת לחגוג ביחד (כן, חברי מפה, אופציה של ליל סדר בבית כנסת זה לא בחשבון. וגם לא בית חבד. בנתים).

ראשונים מצאנו את החברה של איה והוריה, ומייד הזמנו.

א"כ בערב חברים חדשים שמצאנו, הועלה הרעיון לעשות ביחד את הסדר. כדאי להסביר, אצל שתי המשפחות האבא ישראלי והאמא פרואנית. אז הישראלים, כמו תמיד ישירים וברורים, והפרואניות, כמו תמיד, מנומסות. ובשבילי... לא ברורות.

א"כ טלפון של אחת מהן, שיחה גלויה (תודה לךמילי, את מקסימה) ואז... זה מתגלגל.... מפה לשם יש לנו ליל סדר! גדול ועכשיו נשאר רק לתכנן ולסגור פינות

אז קפה של בוקר ומחלקים את קטעי ההגדה בין כלל הילדים, בוחרים תפריט עם התאמה (גפילטע OUT, כאוסה עם דג IN) מחלקים את התפקידים ויאללה, כמעט מחר החג, וברגע האחרון החלטה של "כולם לבושים בלבן".....

אחת ההחלטות היתה לייצר אוירת חג אצל הילדים, אז כל הילדים נפגשו אצל אחת האמהות (כמה התאפקתי שלא להתנדב הפעם) והכינו קישוטים לשולחן, תחתית לכוס, עציץ למרכז השולחן והכי חשוב פתק עם השם לכל המשפחה

ובבוקר הארוע.... מתרגשות נפגשנו האמהות (משהו אמר אוירת חג?), שולחן ערוך ומצב רוח טוב, וזהו.... אה, וגם התבייתנו על מנהל הסדר (שלא יכול למחות כי הוא יגלה רק בערב שהוא מנהל הסדר)

בערב מגיעה המלצרית (טוב, בכל זאת אנחנו המון אנשים, ואם כבר אז כבר... ובכל זאת אנחנו בפרו) והילדים מגיעים (נו, ברור עם ההורים) בבגדים לבנים ומתרגשים כולם ורק החום הנורא מקלקל קצת את האוירה (מזל שלא הלכתי למספרה... חה, חה, חה, אולי בשנה הבאה)

וכל הילדים קוראים בהגדה (לא נורא אם לא כולם שומעים) כל הילדים שואלים את הקושיות ומחפשים את האפיקומן, ושוכחים את אליהו הנביא ואת אחד אלוהינו, אבל....

התחושה היא כיפית, הילדים מאושרים, ההורים עם כוס טקילה (אחרי כוס רביעית, זה מותר. בפרו) הרוח התחילה לנשוב, המלצרית מסיימת את סידור הכלים (מוסרים אותן מלוכלכים לחברה) ו....

נגמר.

כמעט.

עכשיו רק נשארה חופשה של שבוע עם הילדים.

אז אולי מצאתי מסורת חדשה? ואולי בשנה הבאה בירושלים הבנויה?

בנתיים אנחנו פה.

חג שמח