לא מתחייבת
מה שיבוא
פוסטים אחרונים
- "בריאליטי הזה, המתמודדים הם אנחנו": פוסט מטלטל 25/10/11
- מה שמותר למלכה 25/10/10
- אמא שלי נזכרת 1/5/10
- בת 16 הייתי 8/1/10
- שובו של פו הדב 19/10/09
- קטע שאמא שלי כתבה לכבוד פגישת כיתה 16/10/09
ארכיון
לאן נעלם "אני רוצה"??
מי ששומע ילדים מדברים היום, שומע כל היום מה בא להם ומה לא בא להם.
אפילו ילדון אחד שאני אוהבת במיוחד, בן שנתיים וחצי שמדבר עברית משובחת, אומר כל היום "בא לי" ו"לא בא לי" - בא לו מיץ, ולא בא לו לנעול נעליים, ובא לו לטייל, ולא בא לו לאכול. אני דווקא מנסה להילחם בתופעה המעצבנת הזאת, לפחות בסביבתי הקרובה, ולתקן את הזאטוט בכל פעם שהוא אומר לי מה בא לו ומה לא - שיגיד אני רוצה או לא רוצה. הצרה היא שלא תמיד בא לו.
* גילוי נאות: כתבתי היום דברים ברוח זו גם בפורום לשפה העברית של וויינט, שם השיב לי אחד המגיבים שבעיניו אין הבדל בין "בא לי", שפירושו בעצם "מתחשק לי", לבין "אני רוצה". אבל אם כך, למה זה כל-כך צורם לי, והאם רק לי ולעוד קומץ תמהונים?? אתמהה. |
תגובות (48)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
שפה, לכולי עלמא ולמעט כמה שמרנים מעצבנים בהתייהרות שלהם, היא וכמובן עניין חי, נושם, בועט שמשנה ומחליף צורה וביטויי כל הזמן וגם כל העת (יענו למה צריך זמן אם יש עת או להיפך למי שיכול להבין כאן תרמז) והתקשורת מראשיתה התפתחה ממצב סובייקטיבי ולא מכזה שהוא אובייקטיבי שזה אומר, להשכלתך המתקנת או המפרשת, שהפירוש הוא על-פי הדובר בכוונתו ולא על-פי השומע. מיכוון שמניח שלא הבנת דבר וחצי דבר ממה שנכתב לעיל, אז יותר פשוט. כשילד אומר בא לי/לא בא לי, הוא מכוון בדיוק למשמעות שאת היית יכולה לשמוע באני רוצה/לא רוצה ואם רוצה נשמע לך כלקיחת אחריות על משו (קישקוש) אז מבחינתו, גם הבא לי/לא בא לי לוקח בדיוק את אותה האחריות ומי שלא רוצה רוצה לקחת אחריות זו את שמחליפה את עמדת השומע הנייטרלי בעמדת המטיף שומר הסף.
ולכל המעודדות/מעודדים שביציע הצופים/מגיבים שנזכרו פתאום להביא דוגמאות מטופשות מקצה אפם המיהור, אפשר לשאול כאן למה, כאילו, להגיד תראות יותר מובן/נכון מיאללה ביי? זתומרת, אתם בסדר פה עם התגובות שלכם?
יאללה ביי.
.
מרוב שחינכו את הנוער שלא לומר "אני רוצה",
אלא בנימוס: "מבקש אני"... החליט מיטה הנוער לזנוח את הבקשה לטובת תיאור מצב וחשק.
ככה בא.
.
השפה של הילדים, נקודה רגישה ביותר... :-)
דווקא "בא לי", כשהוא לא ממש מחליף בקשה אלא מביע רצון או חשק, לא מטריד אותי. למשל: "בא לי חביתה" לא יוביל לקבלת חביתה. אבל "לא בא לי ללכת אל נדב, בא לי שהוא יבוא אליי" - כאשר צריך להחליט איפה יתקיים המפגש - כן יוביל להזמנת נדב אלינו.
מה שאני בעיקר לא אוהבת הוא ה"כיף". איך היה בגן? - כיף. מה עשיתם? - כיף...
אבל מה שגורם לי לצמרמורת אמיתית הוא: "אמא, תסתכלי אותי!..."
וגם: "את לא מאמינה!!..."
זוכרת אותי כילדה אומרת "אני רוצה"... והתגובה האוטומטית שקיבלתי הייתה מאד חינוכית, את לא "רוצה" את "מבקשת". מה תגידי על "בא לי " ??
נכון מאוד
גם אני מתעבת את הבא לי הזה
לדעתי זה נובע מההורים שכל כך רוצים לפנק ( לפנק אותך - עוד מילה מאוסה בימינו) את הילדים.
עוד ביטוי מעצבן זה - אוקי
למשל : את רוצה חביתה?
- אוקי
זה אומר שאת רוצה או לא רוצה ?
כן
תודה
איזו מחמאה, תודה!
האם תתפעלי עוד יותר כשאומר לך שילדיי גם עושים את כל עבודות הבית וגם לא צריך להגיד להם, כי הכל מתוקתק כמכונה משומנת?
האמת שרציתי לכתוב פוסט על החינוך אצלנו, שהוא סיפור הצלחה, אבל אני מרגישה שיש לי כבר כל כך הרבה שונאים כאן בקפה וכל כך הרבה האשמות בהתנשאות, עד שזאין צורך להוסיף...
אבל אני באמת מאמינה, שהורים יכולים להביא את הילדים שלהם בדיוק למקום שהם רוצים. פשוט רוב ההורים ויתרו מזמן על סמכותם בגלל הרתיעה מעימותים, בעוד שזה בדיוק ההיפך: לי כבר אין עימותים עם הילדים שלי בכל התחומים האלה. הם לא מתייחסים לתפקידיהם כמטלות, אלא כאחריות, וכך יוצא שהרבה פעמים הם אומרים לי מה לעשות בבית (דברים שהם לא יכולים), או כותבים לי רשימת קניות למשל, ולא ההיפך.
הנה מצאתי אותך גם כאן...
מסכימה עם כל מילה.
ואין לי כוכבים ואין לי בלוג
אני עוברת אורח.
אוי, כמה שיש לי להגיד בנושא הזה.
אהיה קצרה ככל האפשר: בא לי זה מכה, אבל גם אני רוצה - לא משו.
אתה פונה לבנאדם בבקשה? תאמר - אני מבקש כך וכך, אתה יכול לתת לי כך וכך...
חברתי הגננת ענת פשוט מתעלמת בגן שלה כבר שנים מכל ה'בא לי' וזה עובד יופי. תוך שבועיים בדיוק מתחילת השנה, הביטוי הזה נגוז מהרפרטואר של הילדים.
גם אני עם ילדיי נהגתי כך. זה לא ממש הניע אותי לפעולה - לא בא לי ולא אני רוצה. אז אתה רוצה. איך בדיוק זה קשור אליי? הגבתי רק ברגע שפנו אליי וביקשו ממני.
ההתנהלות הזו הרבה יותר סבירה ביחסי גומלין עם אנשים. האדם שמבקשים ממנו אינו איזה משרת שאמור לקפוץ לכל גחמה.
בקיצור, היום יש לי שני מתבגרים מנומסים, שלא אומרים בא לי, ולא אני רוצה, אלא מבקשים בנימוס וגם בדרך כלל מספקים את צרכיהם בעצמם ולא מנג'סים כלל.
אין ספק שבזה הם חריגים בטירוף בקרב חבריהם. אבל באמת שאני לא מסוגלת לחנך את כל המדינה.
אין לי שום בעיה עם "בא לי".
בייחוד כשכל רגע בא לי משהו.
זה הרבה יותר נוח להגיד בא לי מאשר "אני רוצה", עם הצ' המחוצצת הזאת בפה.
זה מסורבל ומעכב את ההתגשמות של מה שבא לי.
רבאק..... תפסיקו להיות זקנים השפה זורמת ואנחנו צריכים לזרום איתה ולא להגדיל את הפער בגילאים...
גם אני משתמשת במילים "בא לי" המון פעמים (אני בת 46 כאילו דא!!) . נכון שיש סלנג אחר שמפריע לי כמו המורה הביאה לי... במקום נתנה לי אבל לא צריך להסחף אם הילדים יודעים ושומעים עברית תקנית ובין השאר סלנג זה בסדר גמור.
לעיניין המשמעות בא לי ,מתחשק לי, רוצה אני מה זה משנה העיקר שהילד מבין מה הוא רוצה וגם את
בקריות, בילדותי, היה דר' פינכוס, רופא מין....... גם הוא עורר לא מעט צחוקים.
מעניין אם הם בוחרים את המקצוע על פי השם
עטרה,
שהבנות שלי אומרות "בא לי".. אני מיד מחקה אותן בטון מתבכיין/תובעני או מה שמתאים לסיטואציה "בא לי", "אבל באלי"...(למשל רוקעת ברגל או משהו כזה) הן מיד קולטות עניין ומשנות טרמינולוגיה.
ככה נהולכת ונכחדת לה ההתנהגות הזו...
שמעתי פעם הורה שתשובתו לילדת ה"בא-לי" שלו היתה:
"את יודעת שבאלי זה אי באינדונזיה".. ואז באה שתיק הדדית.
איתך במאבקך הצודק.
אבל יש לי גם פתרון:
בכל פעם שהילד שלי מכריז "בא לי ..." אני מזכיר לו שבאלי נמצאת באינדונזיה.
זה דומה לביטוי "תביא לי" או כמו שזה נשמע באופן מילולי "תבילי"
במקום תתני לי.
ל"תבילי" לא מוסיפים בסוף את המילה בבקשה. אין בו הכרה בנתינה של האחר.
אני מתקנת את ילדי כל הזמן, לא מביאה להם כלום, אני נותנת, מעניקה.
והם לומדים.
נעים מאוד, דפנה
קודם כל נושא יפה למחשבה.
אני מאמינה שילדינו מחכים אותנו בדיבורם ולומדים את רזי הדיבור על בוריים מאיתנו.
כך שאם משהו לא נראה לנו אצלם, זה בוודאי טמוע קודם כל בנו, בייחוד כשמדובר בגילאים מוקדמים יותר של ילדינו...
אפשר לדבר על זה שעות..
שבת מקסימה,
בא לי לא מחייב את ה"בבקשה" שאמור בבית טוב, כמובן) לבוא אחרי ה"אני רוצה".
וככה נהרגו להו שתי ציפורים במכה.
יש לך בחילה, אולי (אולי אולי), בגלל שאת לא רגילה, בגלל שאת כבר גדולה ורגילה לשפה "שלך".
ויתכן מאד גם ש"בא לי" פשוט מתחבא מאחורי ה"תביא לי" או "הוא הביא לי". הכל בא. שלא לומר בעע...
אה, ועוד משהו, אולי לא צריך להלחם בזה (כי זה מתגבר?)
לא הייתי מזלזל במקום שיש לביטוי הזה בחיי היומיום. "בא לי למות" משקף,כמעט כמו צילום רנטגן,את תחושת הקבס שמקבלת פקידה,לפחות בחברה שאני קשור אליה,לאחר שיחה עם לקוח מ@#$%. זאת ועוד: מכירים את תכנית הגרפולוגיה עם מורן אייזנשטיין מאוחר בלילה? אז לפעמים "בא לי" ולפעמים "לא בא לי" לראות. מצד שני,לא בטוח שהייתי משתמש בו בהקשר של רצון לקרוא או לא לקרוא,בבוקר, את מאמר הארץ הכבד.
יש מקום לכולם בעברית-גם לשפה של מאיר שלו והבת של עמוס עוז וגם לשיר הפרחה.
ביי
אהבתי מאוד את דרך הראייה שלך,
אני די מסכים איתך, אבל יש לי משהו לומר, שהוא אולי אופטימי:
הסרת אחריות מהדובר מאפיינת את השפה שלנו מקדמא דנא!! (אני מקווה שאייתתי את זה נכון)
או: אני מקווה שזה התאיית לי נכון.
הינה, הסרתי מעצמי אחריות. האם באנגלית אפשר לומר ש-"המרק נשרף לי"? אפשר "I burned the soup" ואז זה ברור ש-"אני שרפתי את המרק". אבל "המרק נשרף לי" זה סיפור אחר: "אני" לא ממש נמצא במשפט הזה, וזה בכלל לא ברור שאני גרמתי למה שקרה. אולי סתם יש קשר כלשהו ביני לבין המרק הזה.
כמו "המגדל התפרק לי", "הקפה נשפך לי" - יש קשר ביני לבין הקפה הזה, אבל האם יש קשר ביני לבין זה שהוא נשפך? אני לא אומר שאין, אבל אני גם לא אומר שכּן!
לעולם לא תשמעי מישהו אומר: *"המגדל נבנה לי", או: *"המרק התבשל לי" או: *"הקפה נמזג לי".
(אמנם יש "הצליח לי" או "יצא לי טוב" אבל זה רק מכיוון שבלשון שום דבר אף פעם לא יהיה נכון באופן מושלם, וזה באמת כבר לא באחריות שלי)
אז את יכולה להיות רגועה: העובדה שהילדים מנסים לנער מעצמם את האחריות - מעידה שהם ממשיכים את המסורת ואת הרוח של השפה העברית.
עטרה,
את ממש לא תמהונית. ברגישותך הבחנת בתופעה כלשהי.
אני לא כל כך חושב שזה קשור לשימוש אחר בשפה.
אלה לתופעה אחרת שנקראת אצלי ביזוי השפה.
להבדיל מסלנג יש כאן חוסר כבוד. לדובר ברור מאליו כי זה לא
הוא רוצה - זה האינסטינקט שלו.
אחת התופעות שבהן אני נתקל ומסוגלות להוציא את הרע שבי
היא השימוש במילה.
"איך" ? שמשמעותה בשפה הפרחית.
"סליחה", ו-או "לא שמעתי אותך" ו-או "אתה מוכן לחזור בשנית".
נעם.
חשק ורצון הם שני דברים שונים בתכלית, ולא פעם אף מתנגשים. אבל את ההבדל בין השניים לומדים בגיל מאוחר יותר. היו שנים שבהן התחשק לי להתבטל כל היום, לקרוא עיתונים ולחסל חבילות ופלים. התחשק, אבל למען האמת, לא רציתי לחיות חיים בטלים ועייפים עם כאבי בטן. רציתי להצליח בלימודים, ולהרגיש עירנית ומלאת חיוניות. החשק והרצון לא הסתדרו ביחד. כשהבנתי את זה, השתנו חיי. אבל אני לא מצפה מילד בן ארבע להיות מודע להבדל בין חשק לרצון.
ללא קשר לכך, גם אני לא אוהבת את הביטוי "בא לי". הוא נשמע לי שטוח ומתפנק. אולי הוא מתאים בהקשרים של התפנקות (ואני ממש לא נגד התפנקות), אבל בוודאי שאינו הולם את השימוש האינפלציוני שנעשה בו. לשמחתי האחיין שלי, בן ארבע, משתמש יפה מאוד ב"רוצה", ובעיקר ב"לא רוצה".
אני אוהב את בא לי, כי זה מוסיקלי
משפה קשה נולדים אנשים קשים.
ב"רוצה" עם הר' והצ' החורקניות אני שומע יותר אגרסיות מאשר תשוקה
הנושא חשוב בעיני ולכן כוכב.
בגלל הכרטיס ביקור:-) היה כתוב שם ד"ר בא לי. גניקולוג.
זה היה תלוי כמה שנים על המקרר ועשה כמה מן הצחוקים הגדולים ששמעתי.
אכן נכון, ותודה לכל המרגיעים.
נו, בשביל מה יש קפה, אם לא כדי להירגע קצת :-)
ולי יש דווקא דברים מרגיעים לומר:
"בא לי" פשוט בא יותר בקלות, מבחינה פונטית, לילד. יותר קל ונעים להגות ב' מאשר ר' ו-צ'.
הילדים שלי גם התחילו עם "בא לי" בגלל המצלול שלו, ואחרי כמה חודשים עברו ל"רוצה". כמובן שגם אני הזדעזעתי ומחיתי, אבל במבט לאחור זה חלף מהר מאד.
עטרה, אם הילד בא מבית טוב, הוא עוד יגיע אל ה"רוצה" ואפילו אל ה"מתחשק", שהיא מילה מקסימה.
לא צריך לפרוץ במלחמות חורמה. כמו מרבית התופעות אצל ילדים, זה עובר תוך שבועיים שלושה... מספיקה מחאה שקולה.
:)
עטרה,
נדמה לי "שבא לי" מציין העדפה ו"רוצה" יש בו מן הציווי והדרישה. "בא לי" לפיכך הוא ביטוי מרוכך יותר.
ובעידן כוחני, כל כך
אולי צריך לברך
שיש מקומות שהשפה בחרה לה
דווקא להתרכך...
"בא לי" נשמע לי נהנתני ומפונק,
מצטלצל כמו חמדנות ובור ענק בצרכים
שלא מצליח התמלא ולהרגיש סיפוק.
יותר כמו דחף ולא רצון אמיתי.
מהיר ועצבני כמו התרבות שלנו
שאוכלת מהר בעמידה
וצורכת וצורכת בלי מידה
(גם אני וילדיי חוטאים, אין פה התנשאות, סתם מחשבה בקול..)
ברח לי ובא לי להשלים
בייחוד כשמדובר בפעוט שרק לומד לדבר, וקרוב לוודאי למד לדבר כך מסביבתו.
ואם כבר, אני מוסיפה. ייתכן שבמשך הזמן ההבדל בין "אני רוצה" לבין "בא לי" יהיה עוד יותר בולט, ואלו יהיו פשוט 2 צורות ביטוי שמסמנות שני היגדים שונים, שתי תחושות מעט שונות.
אני מסכימה עם מי שכתב לך בווינט: בא לי=מתחשק לי. זה לא בדיוק כמו "אני רוצה". רצון נראה לי יותר כמשהו מגובש, מנומק. ואילו "בא לי" יותר עניין של תחושה, של רגש, של חשק.
אם כן, לדעתי "לא בא לי לנעול נעליים" לא זהה בדיוק ל"לא רוצה לנעול נעליים". ולכן לא חושבת שיש לתקן כשאומרים "בא לי", משום שהרבה פעמים זה מבטא בדיוק את התחושה הפנימית. בייחוד כשמדובר בילדון בן שנתיים.
אין לי שום בעיה עם העובדה שהעברית מתחדשת ומושפעת ומשפיעה, וגם לא עם סלנג ושאר תופעות של שפה חיה ובועטת. יש לי בעיה עם מגיפת ה"בא לי", שמפריעה לי אישית, ותהיתי אם יש עוד כמוני. אז לך זה לא מפריע? סבבה לך.
קומביני, רק לך יכולים לקרות דוקטורים כאלה!!
ואני תוהה: הלכת אליו בגלל השם, או בגלל המוניטין?
אז ככה: פעם הלכתי לגניקולוג שקראו לו (באמת!) ד"ר בא לי.
מאז כל "בא לי" קשור לחלקים נשיים פנימיים ביותר.
לא רק ה"בא לי" מפריע לנו: מה עם ה"יאללה ביי" במקום ה"להתראות"? ומה עם ה"היי" במקום "שלום"? או אפילו במקום "אהלן"? וה"סבבה" במקום ה"בסדר", או סתם "טוב"; וה"אוי מיי גוד" במקום "אלוהים אדירים". ועוד וכו' וכן הלאה. ואני לא מתכוון לאינגלוז - אלא לשפה עצמה. לא רק למלה - אלא לטון. "בא לי" זו אמירה מתפנקת, מאנפפת; "אני רוצה" זו קביעה. זו הפרשנות האינטואיטיבית שלי.
אז יאללה חבר'ה, לט'ס גו
בגן של הגדולה הודרכנו שיש מיקוד במיגור התופעה ואכן היו תוצאות חיוביות מאוד אבל אז הקטנה התחילה עם הבא לי שלה והגדולה נדבקה בעניין שוב או כפי שהיא מתארת את זה בדיוק רב "אמא, בא לי להגיד בא לי".
זה ברור שבגללנו... הרי הילדים שומעים אותנו...
לקחתי לתשומת ליבי.
תודה!
בהחלט יש הבדל בין "בא לי" ל "אני רוצה" עוד בתקופת המשנה ידעו החכמים להבדיל בן ילד לנער שהגיע לגיל 13 ( מסכת נדרים ), וההבדל הוא שילד בן 13 מה שאין ילד קטן יכול, הוא יכול לומר לעצמו, לספר לאחר "מי אני".
בגיל 13 הנער בפעם הראשונה נדרש לומר דרשה בפני הקהילה ולומר בקול את ה"אני" מאמין שלו ועל כן ילד קטן עדיין אינו יכול בכלל לומר לעצמו אני כזה או כזה, לא מבחינת הסרת אחריות אלה בגלל שהוא באמת אינו יודע מי הוא .
על מנת לפנות אל האובייקט בפניה אני רוצה על הסובייקט להכיר בתחילה בעצמו.
בביטוי 'בא לי' יש משהו גחמני ורודני שפחות בולט בביטויים אחרים המביעים משאלה או רצון.
החדשות הטובות: זה עובר. הילדים שלי היו נגועים ב'בא לי' תקופה מסויימת, הם וכל חבריהם, וכמו שזה בא (לי..) כך זה נעלם.
והגיעו ביטויים מעצבנים אחרים...
קודם כל כוכב
גם אני חוטף בחילה (אפילו קשה) למשמע הבא-לי, לא-בא-לי הזה
ובדרך כלל פשוט לא משתף פעולה עם הבא לי הזה....