4-5-2012   ממצודת כח לכפר גלעדי

אורך - 21 קילומטר מדודים בג'י פי אס ללא שמץ של בירבור.

משך - שש וחצי שעות

רמת הקושי – קל בהתחלה, בסוף לא.

ליל אמש עבר בשינה עריבה בגן הלאומי חורשת טל.  לא הפריעו רעמי הנחירות ולא השינה במיטה הזרה.

ביציאה מחורשת טל, נקרה בדרכנו עדר יחמורים שהתבוננו בנו בסקרנות. בתחילת המאה העשרים נכחדו היחמורים בארץ ובעולם, עקב ציד. ב 1956 התגלו מספר יחמורים באירן והם הבסיס להתחדשות אוכלוסיית היחמורים העולמית. בסוף שנות השבעים של המאה העשרים הובאו לארץ ארבע נקבות יחמורים. רגע לפני המהפכה, באחד המטוסים האחרונים שיצאו מאירן. שני זכרים (אירניים במקור) הובאו במיוחד מגן חיות בגרמניה. לאחרונה, יזמה רשות הטבע והגנים פרויקט להשבת חיות התנ"ך. עדר היחמורים הגדול בעולם נמצא בכרמל באזור החי בר. כיום נפוצים היחמורים בישראל בכרמל, בגולן, בגליל ובהרי ירושלים.

בשבע וחצי בבוקר לאחר נסיעה קצרה, הגענו, למצודת כח שנקראת גם מצודת ישע. לפי המסורת יהושע בו נון קבור בכפר המתואלי (שיעי) שהיה כאן, "נבי יושע". המצודה נבנתה בשנות השלושים של המאה שעברה. כדי להתמודד עם המרד הערבי הגדול,  הקימו הבריטים את "גדר הצפון" וכן כמה מצודות לאורך הגבול עם לבנון. מצודות כאלו מדגם "טיגארט" פזורות ברחבי המזרח התיכון. יש המכנים אותן "מיקי מאוס" בזכות צורתן הייחודית הנצפית ממעוף הציפור. חלק מהן משמשות עד היום כתחנות משטרה, בתי כלא ומנהל אזרחי. בנייתן סיפקה לא מעט פרנסה ועבודה ליישוב היהודי המתחדש בזמן שלטון המנדט הבריטי.

מצודת כח נקראת על שם 28 החללים שנפלו בקרבות לכיבושה במלחמת השחרור. אחד החללים היה דודו צ'רקסקי. חיים חפר כתב עליו את השיר, "היש עוד פלמחניק כמו דודו". במקום אתר הנצחה ובסיס של משמר הגבול. הסמל של משמר הגבול עוצב בדומה למבנה מצודת כח.

השביל ירד צפונה לוואדי קניוני - שמורת  נחל קדש. סבך צפוף ומוצל קידם את פנינו. מים חיים זרמו בין הנקיקים והסלעים. סביבנו צמחו עצי דולב, אלון, אלה וקטלב המאפיינים את האזור. בשביל הסלעי נקבעו יתדות וידיות אחיזה להקל על ההולכים. בזכות גשמי הברכה, שירדו השנה המים הזורמים שיוו לערוץ האפלולי מראה אירופאי.  כעבור שעה,  טיפסנו ויצאנו אל הכביש, לא הרחק  מצמת ישע, היא נקודת ההתחלה.  

רכס רמים עליו אנו צועדים, מתנשא ממערב לעמק החולה.  מקרן נפתלי הסמוכה לנו בדרום, ועד משגב עם שבצפון . הרכס מיוער ברובו ב"יער הרי נפתלי" שנטעה קק"ל. מערבית לרכס, משתרע עמק יפיפה, ובו מטעי נשירים וגפנים. קו הגבול הסמוך מתפתל  צפונה, לכיוון מנרה ומשגב עם ויוצר את "אצבע הגליל".  קיבוץ יפתח סמוך לנו מצפון ומושב רמות נפתלי מדרום.

המשכנו צפונה על הכביש ולאחר מאתיים וחמישים מטר פנינו מזרחה, לדרך עפר טובה שנשאה אותנו אל המורדות המזרחיים של הרכס. במזרח נשקפת רמת הגולן ובתווך נפרש עמק החולה. הראות היום לא משהו, אבל אפשר ליהנות ממראה העמק המשובץ בצורות גיאומטריות שונות שנוצרו על ידי  גידולי השדה השונים. יפים במיוחד מעגלי הענק ששורטטו על ידי הקוונועים המשקים.

(התמונה לקוחה מגוגל מפות)

לאחר מספר קילומטרים הגענו לגיא רחב ובו כרם מוריק ונאה. בצל אלון גדול עצרנו לארוחת הבוקר. כוס הקפה החמישית (אסף עדיין חסר)  הוצעה לבחור צעיר שצעד בשביל בכיוון דרום. הוא ויתר עליה אבל ביקש וקיבל גפרורים, שחסרו לו להמשך דרכו.

צעדנו על הדרך הטובה והנוחה עוד מספר קילומטרים. על רקע  הירוק הגלילי שהקיף אותנו, שלטו צבעי הפריחה הסגולים. חוטמית זיפנית, ברקן סורי, געדה מפושקת, לוטם שעיר, ועוד. (תודה יובלש)

לאחר חצי שעה של הליכה פנינו מערבה בעליה סלעית ותלולה. הטיפוס הסתיים בפסגה קטנה ועליה, חוות רועים פסטורלית. מיכל מים הוצב באמצע השטח לרווחת הצועדים. לידו עמדה תיבת דואר מיוחדת, ספק פסל סביבתי. לא בטוח שהדוור מגיע לפה.

מכאן המשכנו ל"תפור"  בעליה, צפונה ולאחר כמה מאות מטרים הגענו לדרך נוף הרי נפתלי. הדרך סלולה (חלקה סוג א' וחלקה כביש)  ומתאימה לכל סוגי הרכב. דרך הנוף יורדת במתינות לאורך הרכס אל מתחת לקו מצוק רמים, ומסתיימת בכפר גלעדי.  נופי עמק החולה, נשקפים לכל ארכה.  במרחק – רמת הגולן, בצפון, הר דב, החרמון ומארג' עיון. כשהולכים צפונה, כמו מחלון מטוס, נדמה כי שדות עמק החולה נעים דרומה.

"בראשית"-  בביצוע חדש של גבי שושן הדהד לנו בראש עוד מליל אמש והוא השיר שבחרנו. למען הסר ספק ניגן אותו הסמארטפון אל מול נופי עמק החולה הפרושים למטה.

חלק מחוקרי התנ"ך מזהים את אגם החולה בשם  "מי מרום". יבין מלך חצור, כינס פה את מלכי הצפון לקראת הקרב עם יהושע. מלחמת מי מרום הסתיימה בחיסול יבין וצבאותיו ובכך השתלטו בני ישראל על הגליל. בשנות החמישים של המאה שעברה יצאה מדינת ישראל החדשה לפרויקט יומרני  ועצום – ייבוש אגם החולה. המטרה הייתה ליצור שטחי חקלאות ולהפחית את אידוי המים הזורמים לכינרת. הפרויקט עורר התנגדות ספונטנית בקרב חובבי הטבע בארץ ואלו הקימו את "החברה להגנת הטבע". המאבק הותיר שמורה קטנה וראשונה בארץ, היא שמורת החולה.

בדיעבד התברר כי הקרקעות שנחשפו אינן פוריות והנזקים לסביבה עצומים. משישים אלף דונם שטח אגם וביצות נותרו כיום כחמשת אלפים. בתחילת שנות התשעים הוצפו מחדש חלק מהקרקעות ונוצר אגם מלאכותי, שסביבו תוכננו להיבנות מלונות. ראשונים, זיהו את ההזדמנות העופות הנודדים שהפכו את האגם לנקודת נחיתה מועדפת בנתיב נדידתן. תכנית המלונאות ירדה מהפרק ואילו אגמון החולה נחשב כיום לאחת מעשר תצפיות הציפורים החשובות בעולם. לאחרונה הוחזרו לכאן אפילו הג'מוסים (תואים) כדי לרבוץ בבוץ.

ירידה מתונה ורצופה של שישה קילומטר הביאה אותנו לפאתי קריית שמונה.  העיר שקבוצת הכדורגל שלה זכתה השנה באליפות היסטורית,  קרויה על שם שמונת הנופלים בתל חי.

בזמן שהעיניים שלי נשואות לנוף הרחוק, מחפשות יישובים ותוואי שטח מוכרים, מצא שלומי  על השביל, קוצי דרבן (דורבנות) שנבחרו לחפץ המייצג את קטע השביל הנוכחי.

הדרבן הוא המכרסם הגדול ביותר ביבשת אסיה. את שמו קיבל מהקוצים המעטרים את גופו. הדרבן גדל בארץ באופן טבעי והוא אחד מבעלי החיים המעטים שמקיימים יחסי מין גם למטרות שמירת הקשר הזוגי. בקבוצה זו נמצא גם האדם,  וכנראה שגם הדולפין.  

הדרבנית , (ולא הדרבן הזכר) היא זו המחליטה מי יהיה בן-זוגה. מרגע תחילת החיים המשותפים, הזוג הצעיר אינו נפרד.  ניזון בעיקר מפקעות , שורשים  וצמחים.

לקראת קצה הירידה הארוכה הגענו ל"צוק מנרה". מיזם תיירותי שאפתני הכולל רכבל, מגלשות הרים, טרמפולינות באנג'י ושלל פעילויות בטבע. חלפנו מתחת לרכבל הפעיל, שהוביל קרוניות ריקות.

לאחרונה נחנך כאן שביל גיאולוגי, שני קילומטר אורכו . השבר הסורי אפריקאי חשף במצוק רמים שכבות גיאולוגיות שונות, מאובנים ושרידי תקופות קדומות. השביל הגיאולוגי, משולט ומוגדר כ"לימודי". שווה טיול נפרד.  

הסתפקנו בעצירה ב"גן הגיאולוגי" שנמצא ממש מעל השכונות המערביות של קריית שמונה. המקום מטופח ונעים ובו שולחנות אבן גדולים, פסלים מסלעים ענקיים, צל ורוח קרירה ונעימה. ממש "בית קפה של דינוזאורים".

ובקיצור, מקום נהדר להפסקת צהריים. זוג בגיל העמידה, הגיע מצפון וקיבל את כוס הקפה החמישית. אתמול החלו ללכת מדן. יש להם בן שצועד בשביל ונמצא כבר ליד אורון, ובת שצועדת בסביבות צובה.

הדרך הפכה לכביש סלול. מכבש דרכים הופיע ודהר לעברנו. נופפנו לו לשלום וצעדנו לתצפית  נוף מדהימה מעל העיר קריית שמונה.

התצפית הוקדשה  לזכרו של סמ"ר לירן סעדיה ז"ל, בן קריית שמונה, ולוחם בסיירת אגוז, שנפל בקרב בכפר מרון א-ראס במלחמת לבנון השנייה. על גבי לוחות קרמיקה בסלע, ניתן לראות ציורי קומיקס אותם צייר בחייו. בתצפית עמדה קולית המספרת את סיפורו האישי ואת סיפור מלחמת לבנון השנייה, שסימני שריפות היער שגרמה, עדיין ניכרים סביב.

במקום יש ספסל עם משפט שצד את עדשת המצלמה – "כשהגלים מתחזקים – מתגלים החזקים".

עין רועים היא התחנה הבאה. מקום מטופח ונעים עם שוקת לשתייה המיועדת לבעלי חיים, חניון נוח, ספסלים וצל. זולה מקסימה. אבל לנו כבר אין כוח וזמן. הרגליים כואבות מההליכה הממושכת בירידה על הכביש, והחום כבר מכה בנו. עוד מאמץ, עוד עלייה, עוד פיתול  בדרך והנה הגענו לקצה דרך הנוף, לכביש העולה מכפר גלעדי למעלה, לרכס.

ירדנו בשביל מזרחה, בדרך חתחתים מסולעת במקביל לכביש.  אבל? איפה הפסלים? רמזור באמצע השביל? קורת בטון מתוחה לרוחב הוואדי? אלו הפסלים? נו באמת.

שפע של קללות וגידופים ניתכו על מתכנני השביל, על הפסלים, על מזג האויר ועל האבנים הבולטות שהכאיבו לכפות רגלינו המעוכות והצבות. (בינינו לא בצדק).

המקום דווקא מושקע מאד, עם הכוונה, תצפיות, שחזור "שביל הפצועים" לתל חי והסברים חקוקים באבן על ההיסטוריה , החי והצומח בסביבה. בשעה שתיים בצהריים , הגענו לאריה השואג בתל חי.

את היום הנפלא הזה קינחנו בטבילת רגליים בירדן, ובבירה קרה.

החיים יפים. 

לקטע השביל הבא