את הילד הכרתי לפני קצת יותר משנתיים ברכבת. הוא נכנס לקרון מחויך, התבונן בי ואמר "טוב, אז אני אשב לידך". יותר מאוחר טען שהזמנתי אותו במבט. אחרי עשר דקות של שיחה שאלתי אותו אם היה מאושפז לאחרונה. אחרי עשרים דקות הזמין אותי בעקשנות לראות איתו סרט בבית. מאז עברו מים רבים, אפילו בירדן. קשה לי מאוד לכתוב על זה כי כל מילה היא רדוקציה איומה לכל מה שהיה או שיש. אבל בארבעת החודשים שהיינו יחד לפני שנתיים, באינטראקציה לפני שנה, ושוב בחודשים האחרונים, אותה הדינאמיקה מתקיימת. אותו חיבור שיוצר עולם שונה כל כך רק של שנינו, וגם אותו קושי שגורם לי לרצות לדפוק את הראש בקיר שוב ושוב. אולי הילד חולה. אולי הוא פשוט מה שהוא. קסם. פיטר פן. מיוחד ויצירתי ורואה את הכל בצורה כל כך מדויקת. ויכול להבהיר לי את הכל רק במילה. מביע את מה שעל לבו ללא סייגים. כבר בהתחלה היה אומר לי: "את רואה, אנחנו לא מתאימים. את שור ואני תאומים." וידעתי בדיוק על מה הוא מדבר. אין בינינו שום דמיון. לעולם לא נאהב את אותו אדם, לא נהנה מאותם טעמים או מאותה ספרות, ולעולם לא נחפש את אותן נחמות בעולם. אבל הילד יצר לי בועה. הוא רואה מתי אני מתעוררת פצועה, הוא מבטא את כל מחשבותיי הכעוסות כלפי העולם כשהוא מרגיז איזו מלצרית, הוא שולח לי את השיר הנכון בזמן הנכון, הוא מרעיף עלי הנאות חומריות כדי לסתום את כל החורים... ואני אוהבת אותו מאוד, הוא יודע. אבל עכשיו הילד כבר לא ילד. הוא שקע בעולם המציאותי של עבודה ושל תקשורת נורמטיבית, הוא עלה במשקל, הוא מתאמץ לאהוב את הוריו, הוא כואב את קשייו, הוא יודע שכל שיגעונותיו כבר לא חמודים בעיני אף אחד. זה תמיד מתחיל באותה הצורה. אני מציינת צורך. הילד מחטיא. הפעם היה זה יום ההולדת. אמרתי לו שחשוב לי שנהיה יחד, שלא אשרוד את היום לבד. אפשר כבר להקדים ולציין כאן שרתמתי אותו לצרכיי. לא עשיתי בשבילו. ואכן בפעם הקודמת שהגיע הפיצוץ חשבתי על כך שכל טענותיי כלפיו על שאיני חשובה לו די יכולים להשתקף לי מיד כבמראה: אני זו שלא רואה אותו, ששמה את עצמי קודם. והילד נרדם. נעלם. יום אחר כך ביקש שקט. נתתי לו. וספגתי את זה. תמיד, רק לשנייה. משלא קיבלתי את ההתנצלות המיוחלת ואת ההתעניינות הראויה בשיחתנו הבאה פתחתי בויכוח. תמיד בהתכתבות. כיצד אינו מסוגל להתנצל. כיצד אינו חושב עלי לעולם בימים שבהם הוא מתאושש. מדוע אין הוא משתף אותי במה שקורה לו כדי שאוכל להבין ולסלוח. ומדוע אין הוא מכיר לי טובה על שאני היחידה שלא מוותרת עליו. זה נראה לי מאוד מכוער ואנוכי עכשיו. אבל האין זה מה שאנחנו תמיד עושים ביחסים עם אחרים? מבקשים מבט אוהד, הכרה? מנסים לקיים דיאלוג של צרכים? מנסים להפר את הבדידות? ואז תמיד מגיע המפנה. אני לוחצת ולוחצת עד שהוא נפגע. אני מבקשת לנתק קשר כי איני רוצה לפגוע בו ולהישאר תמיד לא מסופקת. הוא משתף: "אני שוכח מהר צער. אם הוא מפסיק לבוא לבקר.
ואני נמסה. רואה שוב כמה הוא מתאמץ וכמה הוא לא יכול. נזכרת שהוא בעצם תמיד רואה הכל אבל לא יכול להתעכב ולדבר על זה, לא יכול לשאת את הכאב. נזכרת בכל הפעמים שבהן הוא חש תסכול על שאינו יכול להיות חבר טוב, להשאיר מקום לעוד מישהו, שאינו יכול שלא להיעלם. רואה שוב כמה הוא לא מסוגל לשתף, וכמה דרישותיי אנוכיות. אצלי הכל בסדר הרי, אז למה להעמיס עליו קושי? רק שעכשיו מגיעה ההתלבטות הקבועה. היום שלח לי עוד הודעה. התנצל, סיפר שהתנצל בפני אחרים, שאני מחנכת אותו, שאולי בסוף יצא ממנו משהו טוב. ואני יודעת כמה היה קשה לו לעשות זאת. פעמים רבות ניתקתי קשר. אמרתי לעצמי שאף שאני מבינה קשייו של אחר אין זה אומר שאני צריכה לספוג אותם בחיי. אבל היום אני חזקה. ויכולה להפיק מכך משהו טוב, סובלני. וזה אינו קשר זוגי, ומגיע לו שלא יוותרו עליו. ואני אוהבת אותו. ואני רוצה ללמוד לקחת רק את מה שיש, בלי לכאוב. אבל יודעת שזה לא יעבור בלי פאשלות, בלי שאבקש לרתום אותו באופן אנוכי לצרכיי. ויודעת שהוא לא יעמיד אותי במקום כפי שאני עושה לו. אולי כי הוא משאיר לי את מקום המבוגר האחראי, אולי כי הוא לא רואה מקום להשקיע כל כך הרבה אנרגיות בקשר שאינו זוגי (ואוי כמה הוא צודק), אולי כי הוא פשוט אדם טוב יותר. ״השמת לבך, כי שעה שהנך מגיב בשלמות, בכל לבך, חלקו של הזיכרון קטן מאוד? ... המאבק לשוב ולהנציח את התענוג הוא ההופכו לכאב... הנך נאבק להשיג את אותה השמחה - לא לחושך האסתטי בלבד, אלא לאותה מהות רוחנית פנימית - והנך נפגע ומאוכזב משום שאין הדבר ניתן.״ |