באין מילים / ש. ליזרוביץ

טרגדיה נוראית, מחייבת כל יהודי, לחשוב יותר מפעם.

 משפחת אטיאס, זכרונם לברכה, הורים ושישה ילדים, נהרגו השבוע באסון מחריד, שאין די כלים בנפש לעכל אותו.

 משפחת שאער, זכרונם לברכה, אבא וחמשת ילדיו נשרפו בביתם שברחובות.

הרב יונתן סנדלר, ובניו אריה וגבריאל, נרצחו בטולוז, על ידי מחבל. ד' יקום דמם.

רק שנה וחצי עברה מאז נהרגו הרב אריה לייב ברנשטיין, אשתו רבקה, בתו ונכדו בן השנה וחצי מרדכי־אהרון ושלושת ילדיו הקטנים, יוחנן בן ה־16, חנה בת ה־14 ומרדכי־אהרון בן ה־9.

 שנה לאחור, בני משפחת שבו, הורים ושלושת ילדיהם, נשחטים בשנתם על ידי מרצח בן עוולה הי"ד.

 אסונות מזעזעים, לא נתפסים, ומילים שמנסות להביע את הכאב והצער, את התחושה הנוראה, של אירועים שלא זכורים בעוצמת היגון.

אנשי ההצלה ואנשי התקשורת השתמשו בכל סופרלטיב אפשרי, לא יכלנו, לא ראינו, והטיות של המילה זעזוע, באין מילים.

המושכים בעט היטיבו להגדיר את תחושת אפסיות האדם שפשתה על פני היקום כולו, את הידיעות המחרידות, את הרגעים של מוות. את ההכרה שהכתה בכל כך הרבה אנשים ש"הרבה שלוחים למקום" וכי אין כוח אנושי בעולם שיכול לעמוד את מול גזירה רעה רחמנא ליצלן.

חכמי התורה והמוסר אף הם שבו והתריעו על החובה שלנו כיהודים בשעה זו, הזכירו לנו את דברי הנביאים "אמרתי... תקחי מוסר" הקריאה שמופנית אל עם ישראל בזמן שאסונות שכאלו מתרחשים., כאשר הם קורים אצל אומות העולם, נצטוונו להתעורר, וכשזה מגיע רחמנא ליצלן כבר אל עם ישראל, וביותר ל"קרובים אל החלל", או אז הקריאה שאומרת "יהודים, זה עבורכם", מהדהדת, נוקבת. מבקשת, הכירו כוח מלכותו יתברך.

יש שדיברו על ההשגחה המופלאה, איך נבחר אחד מעיר ושנים ממשפחה, כפי שנקבע מאיתו יתברך, מי יחיה מי ימות מי בקיצו... מי במים מי במגיפה מי בסקילה... ונתנה תוקף קיבל משמעות עמוקה יותר.

העיתונים עשו ויעשו את שלהם, הביאו את הסיפורים האישיים את התמונות, את הזוועות, את התחושות ואת הניסים שהיו.

ויש גם את הדברנים, המומחים, ד' עליהם יחיו.

אלה, הפטפטנים די בכל שטיבל ושטיבל קמו לתחיה, האירועים הם להם למשיב נפש ומחיה רוח, מרכזיות המידע שלהם התחילו להנפיק חומר.

 ערב ובוקר וצהרים, הם פועלים, ידעני החדשות הללו, יושבים בכל קרן זווית, בכל ספסל אחורי ומפריחים שמועות וידיעות לרוב.

 אירועים טראגיים? זה לחם חוקם! פוליטיקה? מאורע חדשותי? או סתם מכבי אש מיבב, מספק להם חומר חיים, משהו פנימי שיש להם בו חסר, והרבה, כעת יש להם על מה לדבר.

 מה הם לא יודעים? מי מת ולמה איך זה קרה למה ומתי, מהי הקונספירציה התורנית, ובכלל מי נגד מי מתי ואיך, פיהם מלא סיפורים, עדויות מכלי ראשון, עצמי, הרגע הם המציאו אותם, ו"יש להם חבר טוב שסיפר להם...".

יש להם, לדברנים הללו די בכל אתר ואתר המון זמן מיותר, כך נראה, הם כנראה למדו ועבדו מספיק דים. לשונם חץ שוחט, שוחט כל מי שרק אפשר, דמיונם הקודח מעלה סיפורים מ ד ה י מ י ם, על כותרות העיתונים וכל הסיפורים...

 כשאין אסונות, ויעזור הקב"ה שיאמר לצרותינו די, יש להם מה לעשות, הם יודעים גם מה היה בדיוני האחדות, מי נגד מי למה ואיך, מי אושפז והיכן, כל משפחה פרוסה בפניהם, החטטנות היא בעורקיהם, האמת לא ממש משנה להם, היה לא היה זה בין כה וכה לא חשוב, העיקר שלהם יש מה לספר להביע דעה ולהרגיש בעניינים.

איש לא עומד בפניהם, איסור ביטול הזמן, איסור לשון הרע, כבוד שמים וכבוד הארץ, זה לא ממש מעניין אותם.

כאשר שומעים, יש תוספת  הבנה עמוקה יותר בדבריו של הגר"א, שעל כל רגע שאדם חוסם את פיו, הוא יכול לזכות לאור גנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער, אצלם, סתימת הפה היא הכרחית,  ומגינה מפני זיהום האויר והאווירה.

עתה בימי הדין שנותרו עד חג השבועות, לפני קבלת התורה. זו העת ליישם למעשה, כל אחד בנגעי לבבו. כך התבטא השבוע אחד מגדולי הדור: "כל אדם יודע במה עליו להתחזק קמעא, יודע במה הוא נכשל, שישים לב ויתעורר!

ויצילנו ד' מכל צער יגון ואנחה, יזכנו לשפע של ברכה ושמחה.

קבלת התורה / ל. מאיר

בחג השבועות אנו מקבלים את התורה. אך מהי משמעותה של קבלה זו?

בחג השבועות הבא עלינו לטובה, נחגוג כולנו את קבלת התורה. לא רק את קבלת התורה במעמד הנורא שהתרחש לפני אלפי שנים, אלא את קבלת התורה המחודשת של שנת תשע"ב. את החיבור המחודש של כל אחד מאתנו אל התורה הקדושה, את ההכרזה המעודכנת: נעשה ונשמע. אין ספק כי זוהי נקודת התחלה מצויינת בכדי לצאת לדרך חדשה, שתהיה מבוססת על קבלת התורה אמיתית – כפי שקבלת התורה אמורה להראות...

שכן קבלת התורה, משמעותה – ההכרה בכך שהתורה היא שאמורה לנהל את חיינו. התורה אינה רק מקבץ של חובות ומגבלות. התורה הינה הבסיס הערכי היחיד שאמור להנחות את כל מעשינו. השכל, הרגש, נטיות הלב – כל אלו שואבים זכות קיום רק בה במידה שהם משרתים את הדרך שהתורה הקדושה מכתיבה לנו. גבולותיו של שיקול הדעת, ברורים: בטווח המצומצם שנותר בין חומותיה החד־משמעיות של התורה הקדושה, שהיא הערך האחד והיחיד, שאינו מותיר כל חלל פנוי לערכים אחרים.

קבלת התורה, משמעותה – הידיעה כי בלעדיה אנו עבדים חסרי עול, ועל ידי עולה אנו קונים את חירותנו, חירות של אמת. אם אנו מביטים על מצוותיה של התורה ועל המגבלות שהיא מטילה עלינו כעל נטל שמגביל את יכולתנו לפעול במרחב חיינו, הרי שפספסנו את הנקודה, וקבלת התורה מאתנו והלאה.

קבלת התורה, משמעותה – ההתייחסות אל עצמנו כאנשים מרוממים יותר, נעלים יותר, ומתוקף כך גם מחוייבים יותר, מכל גויי הארצות שלא זכו לקבל את המתנה הנפלאה מכל. אם אנו יכולים להביט בהערצה על פלוני או אלמוני, שזכה להצלחה בתחום זה או אחר, למרות שלא זכה למתנת התורה – הרי שהחטאנו את המטרה. כפי הנראה לא הבנו את ערכה של המתנה בה זכינו. הבלים שמתאימים לאותם שלא זכו לאור התורה, אינם אמורים לעניין אותנו. הם אמורים להשאר מחוץ לתחומי המחנה המרומם שלנו, של מקבלי התורה.

קבלת התורה, משמעותה – הידיעה כי התורה היא שמעניקה לנו ולעולם כולו את זכות הקיום, והיא תכלית כל המעשים כולם. אם אנו מציבים לנגד עינינו מטרות אחרות, כגון: קריירה, הצלחה חומרית, כבוד או כל כיוצא בזה – הרי שטעינו בדרך והפכנו עיקר לטפל ואמצעי לתכלית. ערכם של כל אלו מוגבל למידה בה הם יכולים לשרת את המטרה הנעלה, האחת והיחידה, הלא היא התורה הקדושה והדבקות בה.

קבלת התורה, משמעותה – ההבנה כי לכבוד אמיתי ראויים רק לומדי התורה, לגיונו של מלך. אם אנו מביטים בהערצה בפלוני הלבוש בהידור, נוהג ברכב חדיש ומפואר ומתגורר בבית גדוש מותרות, או באלמוני בעל ההשפעה בחלונות הגבוהים – הרי שמשהו השתבש בקבלת התורה שלנו. משום שאילו היינו מקבלים את התורה באמת, לא היינו מייחסים חשיבות לכל אלו. היינו מבינים כי רק האברך ה'פשוט' שיוצא בכל יום עם הכריך אל הכולל ושוקד על תורתו, או בן הישיבה שאין לו בעולמו כי אם דל"ת אמות של הלכה – הוא הראוי להערצתנו.

קבלת התורה, משמעותה – הנכונות להקריב הכל, אבל ממש הכל, בכדי לממש את המתנה הנפלאה שניתנה לנו. אם אנו מציבים לעצמנו סייגים וגבולות בכל הנוגע למידת נכונותנו להקדיש את עצמנו למטרה הנעלה שהוצבה בפנינו בעת קבלת התורה – הרי שכפי הנראה לא היתה קבלתנו קבלה שלמה. אילו היינו מבינים באמת את משמעותה של קבלת התורה, מאומה לא היה עומד בפני רצוננו העז לדבוק בה בכל מחיר.

קבלת התורה, משמעותה – להתחיל מכאן ואילך בחיים אחרים, מרוממים ונעלים יותר. חיים של שלמות. חיים שיש בהם אך ורק אהבת תורה ויראת שמים. מי יתן ונזכה לכך, אולם לשאוף לכל הפחות – אנו מחוייבים...

כבוד התורה / מ. שוטלנד

"אינו בדין להתבזות   למען יגדל כבוד התורה"

השבוע ביום ג', נמסר, שחבר ועדת "פלסנר" הפרופ' ידידיה שטרן, התבטא ואמר, שבג"ץ עשה טעות כשביטל את החוק לדחיית גיוס בני הישיבות, ושזוהי החלטה קיצונית, שאינה שייכת לעקרונות המשפט אלא למדיניות. על דברים אלו או דומים להם, הוסיף ואמר הפרופ', ש"החברה החרדית מעוניינת לצאת מהגטו ומהעוני והיא רוצה שישלשלו לה סולמות וחבלים כדי לעשות זאת".

דברים מסוג זה נאמרים מפי כל מיני גורמים, במסגרת הפולמוס המלאכותי באשר ל"שוויון בנטל". אין גם ספק, שבין הדוברים החילוניים הרבים העושים בנושא זה קרדום פוליטי לחפור בו, המדובר בהתנסחות קבילה יחסית ואף אוהדת, לפחות מנקודת מבטו של הדובר. עם זאת, צריך לעשות פלגינן ולחלק בין שתי הנקודות אותן העלה הפרופ': זה שבג"ץ עשה טעות כשביטל חוק של הכנסת מטעמים שאינם משפטיים, יכול להיות מוסכם על כל אדם אובייקטיבי, גם אם הוא פרופ' מלומד החרד לשלטון החוק והפרדת הרשויות וגם כאשר המדובר בבני הציבור החרדי, המביטים על תופעה זו ממרחק, מתוך בחינה בלתי תלויה, לפי ההיגיון הצרוף. לעומת זאת, יומרתו לדבר בשם הציבור החרדי על בסיס הבנתו כביכול את צרכיה או מאווייה, הינה מוטעית במקרה הטוב. וגם אם כוונתו לטובה, אין לנו רשות לפטור את עצמנו מתגובה לגופם של דברים.

הציבור החרדי אינו חי בגטו וממילא אינו מחכה לסולמות וחבלים לצאת ממנו. אם יש מי שזקוק לכאלו אמצעים, הרי הם אלו שטיפסו על עץ גבוה, ביוזמותיהם להכניס את הציבור החרדי אל תוך החברה הישראלית, דרך גיוסו לצבא ובשלל דרכים אחרות. המצוקה האמיתית היא לא בקרב החרדים, אלא בחביונם של אלו, שרואים את פריחת עולם התורה על רקע חדלונם הם. התנסחותם של אנשים כמו פרופ' שטרן, על רקע חשיפת השיניים של אחרים כמו יו"ר הועדה בה הוא חבר – מחליפה את המירמור הנקמני, של מי שאין ביכולתו לנהל נאמנה משפחה מינימאלית ומוכיח את זולתו על ערכים שאין בו – בסלחנות רחמנית כביכול. מבחינת שומרי התורה, הרי זה עניין פנימי בהחלט, בקרב יהודים מתוסבכים, בינם לבין עצמם. איש מקרבם אינו מוסמך ואינו ראוי לייצג את דרך התורה.

את דעתנו בעניין זה קשה לנו לבטא, מתוך ההתבוססות בביצה הזו. על כן אנו עושים זאת בדרכנו אנו, שראשית כל נסמכת, על מהלך חיים תוסס ומשגשג, המדבר בעד עצמו. לו יכולנו להגיע עימם למצב של פולמוס הוגן, היינו מקוננים בצער רב, על מצבם הנורא של היהודים החילוניים, ההולכים לשום מקום בדרך ללא מוצא. היינו מראים להם מה קרה להם, מאז שפתחו בדרך הכחש בתורה ובבורא עולם, ומה משמעותו של העתיד הנשקף להם, מתוך המשכה של ההליכה במתווה זה.

אסור לנו להשלים עם סוג התנסחויות כאלו, המעמידות את שומרי התורה כציבור של טעוני טיפוח, הזקוק לחמלה שתעמידנו על רגליו ח"ו. בשבוע שעבר עמדנו על דבריו של יו"ר הכנסת, שבא לסייענו כביכול, מתוך הסכמה ש"יש לשמור על הגחלת". עמלנו במעט על מנת להסביר קבל עם, מהו היחס הראוי לעמלי התורה ושומריה ועל מי ראוי להתבונן כעל מומיה או חפץ של בית נכאות. ממש כך. כאשר יש למשל כאלו בעלי כוונות טובות ולעיתים גם חרדים, המשווים אותנו לערבים על מנת לטעון מתוך כך לשוויון או להתרסה כלשהי – חייבים אנו לחזור ולהדגיש לפחות כלפי עצמנו וילדינו, מיהם באמת אלו הדומים לערבים...

ערב חג מתן תורה שהוא לדברי השל"ה הק' יום הדין לעסק התורה, מותר לנו להביט, לא רק על פעלינו בלימוד התורה, אלא גם על כבוד התורה המתבטא בדרכינו ובעמדותינו כלפי ידיד ואויב כאחד. בעניין זה יש ללמוד מדברי דוד המלך ע"ה (תהילים קיט, כב) "גל מעלי חרפה ובוז כי עדותיך נצרתי". ועיין במצודות דוד שם: גל – העבר מעלי חרפה ובזיון כי שמרתי התורה ואינו בדין להתבזות, למען יגדל כבוד התורה.

אין אנו חיים באשליות ואין לנו צורך להתעלם משום מועקה או צרה, הקיימת או לא קיימת, בקרב הציבור החרדי. העניות למשל, אינה נחלתנו הבלעדית, גם לא באופן יחסי. יש למי שרוצה בכך די אפשרויות ודי שטחים, לבטא בהם רצונות ואף מעשים טובים. כאשר המדובר בחרדים, כפי שאמר חה"כ הרב גפני כבר בכמה הזדמנויות, די היה להם אם היו מונעים חסמים יזומים והצקות שונות, המונעות ממי שרוצה ומוכשר לכך, לעשות לביתו. על רקע זה, צורתו של העיסוק היזום והממוקד בעזרה כביכול לציבור החרדי, מדברת בעד עצמה ומכוונת כוון היטב למטרת העמדתנו כנחשלים טעוני טיפוח. לכך לא נוכל להסכים לעולם.

'מדינה עצמאית' / י. ויין

62% מהסטודנטים באוניברסיטה אינם רוצים יהודים בכיתתם.

לפני למעלה משישים וארבע שנים, כאשר מנהיגי המדינה דאז שיווקו לאזרחים את סגולותיה ומעלותיה של 'מדינה משלנו', הם סיפרו כי משזו תקום ותתקבל כחברה מן המניין באו"ם, שוב לא יתקל העם היהודי באנטישמיות ובפגיעות ברחבי העולם שכן תהיה לנו 'מדינה עצמאית' שתלחם את כבודו ומעמדו של כל יהודי באשר הוא. כיום, בחלוף להם שישה עשורים ומשהו, אין צורך לספר כי הדמיונות הללו לא רק שאינם מציאותיים בשטח, יש הטוענים כי אף גרוע מכך ומצבם של יהודים ברחבי העולם מאז קום המדינה רק הורע.

למי שמבקש באמת לדעת מה מצבם האמיתי של יהודים בשנות האלפיים, כדאי יהיה לו לעקוב אחר השורות הבאות שנכתבו על ידי עיתונאי איטלקי בכיר בשם ג'וליו מיאוטי (מאמר ש'משום מה' לא צוטט ביותר מכלי תקשורת אחד בישראל) הטוען במאמר מיוחד שפירסם לא מכבר, כי אוניברסיטאות המערב הופכות למעוזים מבהילים של שנאה כלפי יהודים.

"במבט מבחוץ, הפקולטות באוניברסיטאות המערב נראות כמו נווה מדבר מעודן ושופע בחוכמה ובידע. למעשה, מוסדות מערביים להשכלה גבוהה הופכים להמשך ישיר וברוטלי לשנאה כלפי היהודים.

אפילו באמריקה מורידים כבר את הכפפות. המכון למחקר יהודי בסן פרנסיסקו פרסם לאחרונה דו"ח תחת הכותרת "לבד במערכה: להבין את בידודו של הסטודנט היהודי בקמפוס", אחד המחקרים המקיפים ביותר מסוגו. על־פי הדו"ח, יותר מ־40% מהסטודנטים אישרו שקיימת אנטישמיות בקמפוס שלהם. כ־41% מהם נתקלו בהערות אנטי־ישראליות מצד מרצים בכיתה.

בימים אלה אנו עדים לגל העכור ביותר של שנאה אנטי־ישראלית מאז 6 באפריל 2002, כש־123 אקדמאיים חתמו על מכתב פתוח שפורסם ב"גרדיאן" הבריטי בקריאה להשעיית כל קשרי התרבות עם ישראל. באוניברסיטת פרובנס שבצרפת נמנעה הופעתה של סופרת ישראלית ניצולת שואה, אך נציגי חיזבאללה הורשו לנאום באוניברסיטת סורבון היוקרתית.

עשרות אקדמאים חתמו לאחרונה על עצומה שמגנה את אוניברסיטת ליברפול בעקבות הזמנת סגן שגריר ישראל בבריטניה לנאום שם. באוניברסיטת אדינבורו בסקוטלנד, הסטודנטים הצביעו בעד החרמת מוצרים ישראלים. באוניברסיטת קווינס בבלפסט, פעילים פלשתינים אלימים תקפו את הציר הישראלי סולון סולומון.

פרופ' בני מוריס מאוניברסיטת בן־גוריון הותקף בשנה שעברה על ידי קבוצה של מוסלמים לפני כנס ב'לונדון סקול אוף אקונומיקס'. לאחר שסיים את הרצאתו על 'מלחמת העצמאות של ישראל', הובל מוריס ללא כל גינונים לדלת האחורית של הפקולטה, על פני פחי האשפה, מחשש לביטחונו אם יעזוב את הבניין בדרך הרגילה. 'הרגשתי כמו יהודי בברלין בשנות ה־20', אמר לי מוריס המזועזע. 'ישראל היא טאבו מוחלט באירופה. בקיימברידג' בוטל הקורס שלי אחרי מסע הפחדה של קבוצות איסלאמיות. אני חושש שזה ילך ויחמיר בהמשך'".

ועוד בבריטניה, המומחה הגרמני למדעי המדינה מתיאס קונצל הוזמן על־ידי אוניברסיטת לידס לסמינר של שלושה ימים. הרצאתו על "מורשתו של היטלר: אנטישמיות איסלאמית במזרח התיכון" הייתה צפויה למשוך קהל רב. אך כשקונצל הגיע לפקולטה, נאמר לו שהרצאתו בוטלה "מסיבות ביטחוניות".

בסתיו שעבר, המרצה הישראלי רונן כהן, ש"חטאו" היחיד הוא עצם עבודתו במרכז האוניברסיטאי באריאל, גורש מכנס אקדמי בברלין.

על־פי סקר שהוזמן על ידי משרד החוץ הספרדי, 62% מהסטודנטים באוניברסיטה אינם רוצים יהודים בכיתתם. המספרים הללו אינם מפתיעים כמו שהם מדאיגים: האנשים האנטישמים ביותר בספרד הם לכאורה גם המשכילים ביותר.

באיטליה, אתרי תקשורת פופולאריים קוראים להכנת "רשימה שחורה" של מרצים יהודים. סטודנט ישראלי באוניברסיטת טורינו, אמיר פאר, סיפר לעיתון האיטלקי "קוריירה דלה סרה", ש"היהודים כאן מסתירים את זהותם בגלל הסכנה שיהפכו למטרה". מהציר הישראלי שי כהן מנעו לנאום באוניברסיטת פיזה בעקבות תקיפה אלימה של סטודנטים, שקראו לעברו "קצב". השגריר הישראלי באיטליה, אהוד גול, נמלט מאוניברסיטת פירנצה בעקבות "מחאה" דומה.

גם בסקנדינביה המצב דומה. נעל הושלכה על שגריר ישראל, בני דגן, בזמן הרצאתו באוניברסיטת שטוקהולם. באותו מוסד פרסם מרצה מאמר שקורא ליהודים להרחיק את עצמם ממדינת ישראל על מנת שלא להפוך מטרה לאנטישמיות.

העיתונאי האיטלקי מונה דוגמאות נוספות לרוב, מהן עולה כי מצבו של העם היהודי ברחבי העולם הינו בלתי נסבל לחלוטין, אך העיתונאי הנכבד כמובן לא מספק מסקנות מעשיות כיצד יש בכל זאת למנוע אותם גלים עכורים ומאיימים.

נראה כי בעמדנו לקראת כניסתו של אותו יום נשגב־ חג מתן תורה, גם הנבער שבנבערי בני האדם אמור להבין ולהפנים כי בידו של העם היהודי מונחת היקרה מכל־תורתנו הקדושה וכשנשוב אל אותה תורה עתיקת יומין, נוכל לקבל את התשובות לכל אותן שאלות ותהיות.