זוהי מהות קבלת התורה. לעמוד מול כל הדעות הכוזבות, מול כל החידושים, המנוגדים לדרכה של תורה. לא להתפעל מדעת ההמון, השטחי והרדוד, הנגרר אחרי קידמה, שכל כולה נסיגה.

חג השבועות, זמן מתן תורתנו, כמו כל חגי ומועדי ישראל, לא נועד כדי לציין מאורע היסטורי רב חשיבות בהיסטוריה של כלל ישראל. עם ישראל אינו עוסק ב"היסטוריה", כי אם בהתחדשות יומיומית. נתינת התורה לעם ישראל, לא היתה מאורע חד־פעמי בחיי האומה, כי אם חלק בלתי נפרד מחייה, בכל הדורות, בכל המצבים. היום ה־50 לספירת העומר, הוא "זמן מתן תורתנו", מדי שנה בשנה. "כל יום יהיה בעיניך כחדשים", אומרים רבותינו על דברי התורה. בכל שנה ושנה, אנו מחדשים את קבלת התורה, את ההתחייבות שנטלנו על עצמנו במדבר סיני, ומצהירים קבל עם ועולם, ובעיקר כלפי עצמנו – אין לנו שיור, רק התורה הזאת.

אלפי שנים חלפו מאז הקבלה הראשונה, כאשר עמדו אבותינו למרגלות הר סיני והכריזו "נעשה ונשמע". אלפי שנים של תהפוכות עולמיות. מעצמות עלו וירדו. מדינות הוקמו ונחרבו. עם ישראל בנה את ארצו, גלה ממנה, שוב חזר ושוב גלה. מסכת של רדיפות, טביחות, אסונות, חלפו עליו. אך דבר אחד נותר איתן ויציב בכל מהלך ההיסטוריה – תורת ישראל. אותה תורה שקיבלו אבותינו בקולות וברקים למרגלות הר־סיני, אותה תורה קיימת עד עצם היום הזה. זו התורה הנצחית העומדת מעל הזמן ומעל המקום. זו אותה תורת נצח, שהיתה לפני בריאת העולם, ותשאר אחריו.

מאז ומתמיד, מיום נתינתה ועד ימינו אנו, לא היתה התורה "רלוונטית". היא לא תאמה את העולם שסביבה. היא מעולם לא התיימרה לעשות כן. נהפוך הוא, בעת שהתורה חייבה אמונה בק־ל אחד, היה העולם כולו שקוע בעבודות אלילים שונות ומשונות. היו שטבחו את בניהם לאליל, וראו בכך את פיסגת ההגשמה האנושית. אחרים פרקו כל צורת אנוש, במעשי תועבה מסלידים, מול אליל שנשא את דגל האידיאולוגיה ולפיה אין מעצורים לאדם והכל מותר. אמונת ייחוד הבורא, סתרה את האידיאולוגיה הכלל־עולמית, ועם ישראל נתפס כמיעוט הוזה, מנותק מהמציאות העכשווית של אותם זמנים. ההוראה לשבות יום אחד בשבוע, היתה מנוגדת כל כולה, להבנה כי תכלית האדם לעמל. כובשים ורודנים, האשימו את העם היהודי כעצל ומתחמק מחובותיו האנושיות. יחס הכבוד לבת הזוג, שכלל התחייבויות "חוזיות" של הבעל לאשתו, היה בניגוד גמור ליחס המשפיל כלפי האשה, שהיתה במעמד שפל ונחות כעבד. שלא לדבר על היחס לעבדים, למשרתים, ליצורי אנוש אחרים, יחס הכבוד המחוייב, שלא תאם את תרבות אותם זמנים. ככלל, התורה על כל מצוותיה וחוקיה, נגדה את חוקי העולם שסביב.

תורת הנצח האלוקית, לא התאימה עצמה לסובב אותה. ייעודה היה להתאים את כל הסובב, לתורה, שהרי הקב"ה "איסתכל באורייתא – וברא עלמא". העולם נברא במתכונת התורה, ועליו היה להתאים עצמו לתורה. לא בכדי ירדה שנאה לעם התורה, במעמד הר סיני. כל מהותה של התורה, היוותה ניגוד גמור לתרבות, לפילוסופיה, לתפיסת העולם, לאורחותיו, לאמונתו. זו היתה התרסה מול עולם ומלואו, שיש אמת אחת ואין בלתה. עם ישראל, מיעוט קטן ושולי, שרק זמן קצר קודם לכן היה עם של עבדים נרצעים, אומה חסרת־זהות בעיני סובביה, מושפלת ונרדפת, נבחר לשאת את דגל המהפכה. עליו הוטלה המשימה הבלתי אפשרית, להפוך את הציוויים המנוגדים – לכאורה – לכל ההוויה האנושית, לתורת חיים. ליישם אותם בחיי היום יום, ולהפיץ את דבר הבורא בעולם כולו. "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש – ובזה תהיו סגולה מכולם, כי תהיו ממלכת כהנים להבין ולהורות לכל המין האנושי, לקרוא כולם בשם ד' לעבדו שכם אחד", (שמות י"ט ו', ספורנו שם).

למעלה מ־3000 שנים חלפו ודבר לא השתנה. מי שסבור כי הוא שהמציא את תת־תרבות פריקת העול, את חופש ההפקרות, בשילוב רדיפת שומרי המצוות והגדרתם כ"חשוכים", "פנאטיים", "פרימיטיביים", אינו יודע היסטוריה. הקדימו אותו עובדי בעל־פעור, מקטירי בניהם למולך, עובדי דגון ובעל־זבוב, חסידי תרבות הגוף ההלניסטית, בוגרי אתונה וספרטה, עד לנושאי הצלב מקימי האינקוויזיציה, ויורשיהם מהגזע "המובחר". השמות השתנו, הטיעונים נוסחו בשפה אחרת. אבל המהות לא השתנתה. כולם כאחד, ראו בנושאי דגל התורה בטהרתה, אוייבים מסוכנים, שיש לרדוף אחריהם עד חורמה.

בעצם קיומם ודבקותם בתורת הנצח, ללא כל שינוי וסטייה, הם מתריסים נגד השקר האנושי. נגד האידיאולוגיות הרעועות החולפות להן מדי דור ומשתנות מתקופה לתקופה. מה שלפני שנים מעטות בלבד, היה מוגדר כתועבה, כתת־תרבות נחותה, מאוס ומגונה, הופך לפתע לסמל הנאורות והקידמה, כמקור לגאווה והתפארות. שולי החברה האנושית, אומללים הזקוקים לרחמים וחמלה, הופכים לנושאי דגל המודרניזציה וההתפתחות התרבותית. מי שנותר דבק באותה השקפת עולם, שרק לפני עשור או שניים היתה במרכז הקונצנזוס הכלל־עולמי, הופך לחשוך, פרימיטיבי, חומייניסטי, ועוד מיני הגדרות "מעודנות" מעין אלו. הכל בשל "חטאו" הבלתי נסלח, שאין הוא מוכן להחליף השקפת עולם, בקצב החלפת הגרביים...

העם היהודי מעולם לא התרגש מהתקפות אלו. הוא לא ביקש להיות מודרני, עדכני, עכשווי. היו לו את מורי דרכו, ששמרו על הדרך בטהרתה. אברהם העברי, אבי האומה, אשר כל העולם עמד מהעבר האחד והוא מהעבר השני, היה עמוד האש שהלך לפני המחנה. ההליכה נגד הזרם, העמידה האיתנה מול הסחף, היא אשר שמרה על חוט השדרה של האומה היהודית. תמיד, בכל הדורות, היתה "נפולת של נמושות". יהודים בני־ברית, שלא עמדו בסחף ונגררו אחר הסובב אותם. לעיתים היו אלו מעטים, לעיתים רבים, אבל תמיד הם היו שולי היהדות. ההיסטוריה היהודית בת אלפי השנים, הוכיחה כי הם נגוזו כעשן. נעלמו מבלי להותיר זכר. גם אם בשעתם נדמה היה שהם המרכז, הם העיקר, הם העתיד, הם שיובילו את השינוי, מול המעטים שעוד דבקים בישן, בעבר, האמת ניצחה. דבר לא נותר מהם, מצאצאיהם. הם נבלעו בתוככי האומות והיו כלא היו.

מרן הגרא"א דסלר זצוק"ל כותב: "זה הניסיון שלתוכו הוטל עם ישראל ב'עקבתא דמשיחא'. ד' יתברך משיב יהודים רבים לארץ ישראל ושולטים בה, ופורקי עול התורה מתגאים כאילו הם עשו ופעלו זאת בגבורתם, וככל שתגדל גאוותם תגדל חוצפתם... והעומדים בתקיפות ובגבורה נפשית בניסיון הקשה הזה, של הדעות הכוזבות של 'כוחי ועוצם ידי', ואינם מתפעלים ומושפעים מחוצפת הכפירה, ולא מתבטלים כלפיה כלל, אלא אדרבא מתחזקים באמונתם ואינם זזים מהשקפת התורה וחז"ל כמלוא נימה ומתמסרים לגמרי לעבודה פנימית בתורה ובתפילה ויראת שמים, הם אשר יזכו לגאולה השלימה על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו", (מכתב מאליהו" חלק ג').

זוהי מהות קבלת התורה. לעמוד מול כל הדעות הכוזבות, מול כל החידושים, המנוגדים לדרכה של תורה. לא להתפעל מדעת ההמון, השטחי והרדוד, הנגרר אחרי קידמה, שכל כולה נסיגה. גדולי ישראל עומדים וזועקים מרה כנגד אותה "קידמה" הרסנית, החודרת לבתיהם של שלומי אמוני ישראל בדלת האחורית, הורסת ומחריבה נשמות טהורות. לשטן דרכים משלו, כיצד לערער את יסודות הבית היהודי. הוא אינו הולך חזיתית, "ראש בראש", אלא בלשון חלקלקה, בדרכי מרמה. הרי אי אפשר ללכת נגד הקידמה. לא ניתן לחיות "כמו פעם". העולם מתקדם, ואין כל חובה להיוותר מאחור. אנחנו לא פנאטיים וחשוכים, כמו שצועקים שונאינו, גם אנו מכירים את חידושי הטכנולוגיה המודרניים ומשתמשים בהם כמו כולם, מה זה כבר יכול להזיק לנו.

יום קבלת התורה, צריך לשוב ולהזכיר לנו את האמת היהודית. "והנה הרבה סכנות אורבות לקיום עם ישראל, שנאת העמים לישראל, שכחת התורה וההתבוללות המביאה לידי כליון, ח"ו, של חלקים גדולים מהעם. אך הסכנה הגדולה ביותר הוא זיוף התורה ע"י בלבול הדעת כאילו הוראותיהם הן על פי התורה. ובדור זה שרבתה בו שכחת התורה, גדולה הסכנה ביותר להוליך תמימים שולל, אך אף בדורות הירודים הללו צריכים ללמוד את התורה כנתינתה ממש, ובכל יסודות קבלתה הנמסרים מדור לדור ללא כל שינוי וסטייה... וקיום ישראל ממש תלוי באהלי תורה והישיבות הקדושות ששם לומדים התורה כנתינתה, והם המקיימים ומוסרים אותה מדור לדור, ובהם מתקיימת ההבטחה כי לא תשכח מפי זרעו", ("משנת רבי אהרן" למרן הגר"א קוטלר זצוק"ל).