אני עוד זוכר, בתשישותי המוכתמת,

דם של תום, איך עוד בפגישתנו המוקדמת,

את צער האונס ידעת להרגיע,

ובתקוות עולל, חרדתי להבקיע.

ואין שום עלה נידף בעולם, המצדיק

את קיומו העלוב כפי שאני טורח להעיק,

למען יראו ויעלבו, פרחי החורף  השחורים,

מפני עינייך הנסובות לאחרים.

אני עוד זוכר, אך בוודאי חיש אשכח,

תקוות שווא מתווספת אל התום הנרצח,

יודעת היטב שזכרוני אינו שלם ,

ללא תקוות שביתרתי, גם ספדתי להן.