נתחיל בתיאור קצר.
אמא: תימניה בת 68 (שזה גם הגובה שלה...) שעלתה לארץ בדיל של הרגע האחרון של "מרבד הקסמים" (שזה סניף צנעה של השטיח המעופף) טיסה כיוון אחד למעברה דה לוקס.

לאמא שלי יש כוחות מאגיים. בדיוק כשאני באמצע משחק כדורגל/כדורסל היא מופיעה. ואז היא מתחילה: "מכבי?" אצלה אפילו שחייה צורנית נדמה לה שזו מכבי.

"לא, ברצלונה נגד ריאל מדריד" אני עונה לה בלי להוריד את העיניים מהמסך. 

ואז המשפט הקבוע "אז מה לנו ולהם?"
"אמא, אני אוהד ברצלונה."

"זה מזכיר לי את הטיול לדרום ספרד, נו איפה שלקחו אותנו לראות את הקופים"
"גיברלטר"
"כן נכון"

"יואוווו " אני צועק
"ניצחנו?"
"לא, אימי הקטאלונית החדשה, ריאל הפקיעה"
"נו, למה לך להתעצבן? אל תדאג פעם אחרת הם יצליחו. תראה את זה, חלש אין לו כוח,  נופל כל הזמן"
"זה רונלדיניו ועושים עליו עבירה והשופט לא שורק!"
"נראה תימני"

שקט. פתאום בחצי עין אני קולט שהיא בכלל לא מסתכלת למסך אלא אלי.

"מה אמא?"
"אני לא יכולה לראות אותך מתרגז."
"למה באת?"
"לראות מה עם השיעול שלך."
"כמו של חולה סופני בסרט אמריקאי"
"שתית מיץ בצל עם דבש?"
"נגמר הדבש"
"אני יעשה לך עם בצל?"
"לא, רק תביאי דבש"
"אני יעשה לך ברגע! תשתה את זה מחר בבוקר"
"נו טוב" זה אמור להעסיק אותה כמה דקות...
יופי, נגמר המשחק. הפסדנו 1-0 ואני כבר לא יודע אם העיניים שלי דומעות מהמשחק, הצינון או הבצל הקצוץ שמחכה לי לבוקר.