כל מי שחווה דיכאון מימיו מכיר את התחושה הזאת. שאפשר לסמן כמה סיבות קטנות, מועקות זמניות, אך אין בהן משום הסבר לריק הנורא המחלחל פנימה. אתה יכול להתקבל לעבודת חלומותיך, לכתוב דבר מה גאוני, להיאהב וכולי וכולי וכולי... אבל דבר אינו נושא משמעות – פשוט כיוון שאין כזו. (וזו אגב, הסיבה שאומרים כי מי שלוקה בדיכאון רואה את העולם באופן הריאלי ביותר).

והדיכאון שלי הוא משמים ואפרורי כשל כולם. בחיי היום הוא אפילו נטול דרמות. אין חיתוך, אין ימים במיטה, אין פחד מהגיעו אפילו. הוא בא והוא הולך. יש ימים טובים יותר וטובים פחות. כל שנותר הוא להיות סבלניים.

רבים וחכמים ממני הציעו פתרונות לקבלת חוסר המשמעות בחיינו. אלבר קאמי למשל הציע למרוד ולפעול בכל מרצנו כנגד הסיכוי שנפיק דבר מה ערכי. דוגמה אחרת היא קרישנמורטי, שטען שיש לחוש את החדווה מבלי לערב בה את הפחד מפני היעלמותה ואת הרצון לשחזר רגעי תענוג אחרים בתוכה. לחיות רק את מה שיש.

בשנתי האחרונה בתואר הראשון כתבתי עבודת סמינריון על הדיכאון ביצירתו של אחד ממשוררינו. איני מזכירה את שמו כדי להימנע מהויכוח על אם לקה בדיכאון או לא. ראשית טענתי שעשה עבודת נמלים כדי להכשיר את הקרקע למבע החופשי נטול הפאתוס. אחר כך טענתי שנכשל בכך והסברתי, על סמך מחקרים כמובן, מדוע משקפת כתיבתו דיבור מדוכא: רפיטטיבי, מעגלי, מתנגן, מתכחש ליכולתן של המילים לתפוס משהו מן הרגש. ואז הדגמתי את המהפך, את הרגע שבו יוצר מצליח לברוא משהו חדש, ובזכותו הוא גם מצליח להמשיך ולהתקיים כיוצר.

זה למעשה מעין פרדוקס. כיוצר, אתה יודע שהכול כבר נאמר קודם לכן. מעבר לכך, אתה יודע שהשפה פגומה. אני יכולה להיכנס כאן להסברים מיותרים על מסמן ומסומן, אך נניח להם לרגע. הסבירה את זה יפה קריסטבה באומרה שהשפה מכחישה את האובדן. אם איבדת את אמך, והמילה אימא צצה לה עתה בשפה, הנה היא קיימת שוב. ומי שמדוכא אינו יכול להשלים עם עובדה זו. זה כבר הרבה מעבר למה שגרוסמן כתב ב"שתהיי לי הסכין":

"אני הרי לא צריך לומר לך כמה הייתי מאושר כשהוא התחיל לדבר, את בטח זוכרת את הפלא הזה כשילד מתחיל לתת שמות לדברים. ובכל זאת, בכל פעם שהוא למד מילה חדשה, מילה שהיא גם קצת "שלהם", של כולם, אפילו המילה הראשונה שלו, מילה יפה כמו "אור", הלב שלי גם נחמץ קצת באפס קצהו, כי חשבתי – מי יודע מה הוא מאבד ברגע זה, וכמה אינסוף סוגים של זוהר הוא הרגיש וראה וטעם והריח, לפני שדחס את כולם לתוך התיבה הקטנה "אור", עם הריש הזו בקצה, כמו מתג כיבוי." 

כלומר זו לא רק אזלת ידה של השפה לבטא את שבפנים.

הנחמה היא באישי. ברגע שבו הצירוף של מי שאתה, מה שאתה יודע ומה שאתה חווה – נוצר. והנה יש דבר מה חדש בעולם. אהוב עלי במיוחד בהקשר זה משפטו של אלתרמן "גם למראה נושן יש רגע של הולדת". או עבודתו של ז'אן ארפ, שיצר קולאז'ים על ידי שילוב פעולתו: בחירת הנייר, הנחת הדבק וכו', עם המקרי: נפילתן של פיסות הנייר כפי שהיא על הקנבס. ירחיקו ויאמרו הפוסט מודרניסטים שכל קריאה היא למעשה כתיבה מחדש, כי אותן המילים עוברות דרך העולם הקונוטטיבי של כל קורא, בכל רגע אחד או שני או שלישי של קריאה, באופן שונה לחלוטין. כך הן משאירות רושם שונה, בריאה חדשה של אפקט, אינספור פעמים.

אם כן היצירה אמורה להיות הכפירה המושלמת בחוסר המשמעות. אך יותר מכך, היא אמורה להיות מספקת גם אם אינה טובה, משום שיצירת דבר מה חדש היא פשוט פעולה: הצלחת באחת למרוד ולפעול בתוך קיום עקר ממשמעות, ולחוש את החדווה מבלי לנסות ולשחזר תענוג קודם.

אך כאן נכנס צורך אנושי אחר, שלולא הייתי סובלת ממנו כל כך הייתי מקבלת אותו כפי שהוא: הצורך בהכרה. הצורך להיראות בעיניים של אדם אחר – כפי שאתה רוצה להיראות בעיניו. זו בעצם מלחמה בבדידות, אך היא מסורבלת ואוקסימורונית מאוד. ראשית, אתה רוצה להיות נראה ואהוד פשוט על מה שאתה, לא כי אתה מייצר דברים חדשים כל הזמן. (וכמובן שתרצה שהם יהיו טובים, כי אם אינם טובים ההכרה שתזכה לה תאבד את ערכה בעיניך). שנית, אתה לא רוצה לרתום אנשים לראות את העולם דרך העיניים שלך, אלא דרך עיניהם שאתה מעריך ומוקיר. והגרוע מכל הוא שאיני רוצה להיות תלויה באחרים. אני רוצה להניח את השיפוט בצד, להיות אדונית למצבי הרוח שלי.

ואני פשוט עצובה. ולא תמיד מצליחה להניח לזה ולא לקוות שיבוא יום שמח יותר ובודד פחות.