הלילה ירח מלא, ידעתי שמשהו יקרה. יקרה, אני אומר, לא כתוב בכוכבים ולא תלוי בקוביה של מזל. יקרה משהו מפתיע, בהכרח שלא ציפיתי לו. לא אומר טוב, לא אומר רע, לא אומר כלום בעצם. אומר רק שידעתי שמשהו יקרה. הרגשתי, מוטב. כל היום הייתי בסוג של לחץ. זאת הבעיה עם ספורט, זה סוג של סם. סם: שגורר אחריו יסורי גמילה. פספסתי אימון ועכשיו לך וצא לרחוב עם עודף מומנטום. אז הגעתי לפונזו לעת לילה, הכבישים פינו את עצמם כך שיכולתי לגלוש במאה קמ"ש נטו. שמעתי שהיה היום משחק חשוב, משהו באירופה, ובאמת שלטטתי אחרי לונ' את קיר' לערוצי הספורט וראיתי קצת טניס. אני אוהב טניס. נכנסתי עם אנרגיות לדירה של פונזו. לא מאוחר ולא מוקדם. בהתחלה היתה אי ודאות. רציתי לצאת אבל לא ידעתי לאן. הגעתי קצת מאוחר ומחר אני רוצה לקום מוקדם. מה שבטוח - חיברנו את המשחק וידאו ושיחקנו טניס. כבר הירח המלא נתן את אותותיו - אני טיפוס רגוע וקשה להרגיז אותי והיום רבתי עם חברים שלי בגלל הטניס. פתאום מתחרותיות אנחנו מגיעים לטונים של אתה לא יודע איך לחיות טוב את החיים שזה בעצם אתה אפס ומה כבר אתה עשית שזה בעצם אתה אפס. טורנדואים קטנים של דמוניות. אחרי שהוכחתי שוב ושוב את עליונותי במשחק, אפילו כשהפסדתי באצילות לעתים, החברה החדשה של פונזו היתה צריכה לבוא ואנחנו היינו צריכים ללכת. אז הלכנו לבאר. למקום שפעם היה אין בדרום תל-אביב ומאז הוא מתחדש שוב ושוב לאאוטיות. הדרום זה פיכסה. הכל זה פיכסה. אז נכנסו לבאר. ולא היה מקום לשבת, אז החלפנו באר. ושם הירח המלא נתגלה במלוא הדרו. מיד כשהתיישבנו במקום שחשב שאפשר להחזיק חזות צפונית בדרום תל-אביב הבארמן שרק לפני שבוע עלה מבית אלפא לעיר הגדולה ענה לשאלתי איזה בירות יש, בירות זה לא בדיוק הקטע פה. זה התחיל לא טוב. אלאל אמר שיקר ואפילו לא הסתכל בתפריט. שאלתי את הבארמן איזה בירות יש והוא התחמק, נהיה שנון. אמר משהו שלא שמעתי בקול רם. אלאל שם לב שמעשנים ומאז החוק הוא אוסף מידע לתביעה אז הוא אמר לבארמן שזה לא מקובל עליו שמעשנים שם. ואז הבארמן טעה. ביקשתי צ'ייסר ונרמז לי, צ'ייסרים פה יקרים. זה העליב אותי. אולי אני נראה כמו סטודנט קשה יום שעובד בשוק לפנות בבוקר כדי שיוכל להתקיים, אבל אני לא. אז ביקשתי בנימוס בירה ווודקה ונשתתקתי. תכננתי את המתקפה הבאה. אלאל עוד לא הזמין שום דבר ונראה שלא בנוח, מה שגרם לי לשנורר סיגריה מבחורה שיצאה עם מישהו ובגלל זה לא הסתכלתי איך היא נראית. הברמן הופיע עם המשקאות. ונשאר. להביא לך מים, הוא שאל את אלאל בקום רם, מתנשא. אתה יכול לעזוב אותנו, הרמתי את קולי בארסיות. והוא נעלב. וחשב שאני צוחק, אבל לא צחקתי. אז הוא נפגע. אלאל גם נפגע בשמו. הוא הלך, ואני הרגשתי שקט נפשי נעים פתאום. תגיד, שאלתי את אלאל, למה אתה לא מזמין שום דבר ? אבל הוא לא ענה לי, אמר שיקר. אני סטודנט קשה יום שמייט אזוול עובד בשוק כל בוקר לקיים את עצמי, והוא כל היום עובד ואין לו עשרים שקל לבירה. הדלקתי את הסיגריה. בשלב הזה נהיה מאוחר ומחר אני קם מוקדם, רק היה חסר לשתות את הצ'ייסר ולא היה עם מי לשתות. הזמנתי את הבארמן. התנצלתי, לא הייתי צריך לצעוק ככה אמרתי, אני מצטער. הזמנתי אותו לשתות איתי שוט. הבארמן, באצילות וטכסיות ממלכתית, אבירית כמעט, אמר לי אני אשתה איתך, אבל אין צורך שתקנה לי את המשקה. אלאל, נפעם מהמחוה יוצאת הדופן החליט להזמין. הוא הזמין - קולה. לחיי הירח המלא, ט"ו בטבת. צלצלה הברכה ברחבי הבאר, ומוזיקה לטינית סימנה עוד יום שתם לו. במצב רגיל הייתי מסיים אבל שם הבלוג הוא נפקניות של חורף ומן הראוי להזכיר לפחות נפקנית כלשהי, מזדמנת ככל שתהיה. חזרנו לאוטו והקפוצ'ון שלי היה על הראש, אז לא ראיתי מי הולך מולי. כדי להתחמם הכיתי בכפות ידיי לפי קצב ההליכה. כשעברנו ליד פיצוציה מישהו צעק לי שזה נשמע טוב וזה הצחיק אותי. תראה את אלה, אלאל התריע לפני שתי בחורות שעברו ובגלל הקפוצ'ון לא יכולתי לראות. כמעט הגענו לאוטו. תראה את אלה, אלאל אמר על בחורות שעמדו באור האדום ברמזור. זה כבר היה האות. הורדתי את הקפוצ'ון וניגשתי. ארבע פרחות* ישבו באוטו ונעצו בי עיני עגל. אפשר אש, ביקשתי, ואחת מאחורה אמרה כן. אפשר סיגריה, דחקתי במזלי, וההיא מאחורה השתתקה. אבל היתה עוד אחת מאחורה, ואמרה הנה, קח את שלי ונתנה לי סיגריה חדשה, בוערת, מהפה שלה. טכנית חתיכות של ריר בטח נגעו בסיגריה אז אפשר להתווכח על רמת אינטימיות מסויימת שחלקתי איתה. לאות תודה פיניתי את הצומת הריק מכלי רכב מיותרים והדרכתי את הבנות החביבות להמשך דרכן, הפעם בלעדיי, לאורו של הרמזור הירוק והירח המלא אי שם במרומים. אני יודע, מאכזב. ירח מלא כמה שרק רוצים אבל לא כל יום פורים. לחיי הירח המלא, טו בטבת. *אני חושב שככה כותבים פרחות, הכוונה לנקבת הערס. |