"תני לי לומר לך משהו" אני אומרת בשקט, מדברת אליה בקול קטן-קטן, שרק היא תשמע. "את ראויה לטוב. מגיע לך שיקרו לך דברים טובים ושתצליחי להנות מהם". היא יושבת לה על הרצפה, גבה שעון אל הקיר, ברכיה כפופות, קרובות אל החזה. כאילו היא מנסה להפוך לנקודה קטנה ונעלמת מן העין בפינת החדר. היא מביטה בי בעיניים גדולות, ירוקות-זהובות, שיערה צונח על כתפיה במן נינוחות מתפנקת. עורה בהיר, מאחורי רצועות הגופיה שלה, נפרשת רשת שלמה של ורידים כחולים, כמו מטרופולין עצום. היא לא אומרת דבר, רק נושכת את שפתיה, בתנועה האופיינית לה כל כך. משפילה ריסים ומבט. "הייתי רוצה שתאמיני לי. שתוכלי לראות בעצמך את מה שאני וכולם רואים בך". מבטה מתרומם אלי, עיניה מבקשות רחמים - כאילו מבקשות שאפסיק לדבר. אפסיק לומר את הדברים הזרים האלה. אני מסתכלת בה. מעבירה בראשי את סיפור חייה המפותל. את הנטישות, האכזבות, ההתעללויות והאבדנים. אין הרבה סיפורים שמחים בחייה, גם באלו הטובים, תמיד שזור משהו כואב. אני מבינה שהיא אינה מבינה את המילים שלי, אינה מבינה את השפע שעליו אני מדברת. "אהובה שלי" אני רוכנת אליה. עוטפת את הכדור הקטן שהיא התכדררה אליו בגופי "עיצמי עיניים קטנטונת, אל תסתכלי, רק תרגישי. אני פה. ואני אוהבת אותך." אני שם, כמו שמיכת פוך ענקית, מדמיינת את עצמי פועמת בעוצמות של אהבה ומטעינה את ישותה הנגזלת בכל האהבה שבעולם. נשימותיה מואטות. ישיבתה נירפית, היא משעינה את ראשה כנגד כתפי. עוברית יפיפיה שלי... אלווה אותך עד שתוולדי מחדש, עד שתצאי שוב אל העולם. הפעם, לגילגול שכולו טוב.
|