0

2 תגובות   יום רביעי, 30/5/12, 16:11

בימים אלו אני מגלה כמה חשוב לאבד שליטה לפעמים, לא לדעת הכל, לשחרר...

ופשוט להקשיב, להתבונן, לתת לחיים להפתיע אותי.

יותר מדי פעמים אנחנו משלים את עצמנו שמסע החיים בשליטתנו - שאנחנו יודעים, או כדאי שנדע, מה נמצא מעבר לפינה ולאן פנינו מועדות. אבל למעשה זו באמת רק אשליה. 

במיוחד עבור מי שרגיל לצעוד בנחישות מפסגה לפסגה ולא פעם שוכח לתעות בדרך, לעצור ולנוח, ולהביט אל הנוף...

והרי בצמתים החשובים של החיים אין "נכון או לא נכון", אין תשובה אחת ויחידה והרבה פעמים כשמוותרים, כשמרפים באמת מהרצון לדעת, לתכנן, לקבוע, לייצר... הדברים פשוט קורים. בדיוק כפי שהיו צריכים לקרות.

אם נחשוב על זה, המקום העדין הזה נמצא בתהליכים של סליחה, של חיפוש משמעות קיומית. ברוב הדתות הגדולות מדברים על התמסרות לא כמקום של חולשה וכניעה אלא ממקום של עוצמה, של התעלות על האגו.

אבל זה כמובן ממש לא פשוט - כולנו יודעים את זה איכשהו בפנים אבל כמה זה קשה להיות בחוסר הידיעה, להבין שלא תמיד אפשר לזרז תהליכים בדיוק כמו בסיפור על הגולם - יש דברים שמבשילים לאט וצריכים את הזמן שלהם, יש דברים שלא תלויים בנו ודווקא כשמתמסרים אל הלא-ידוע, אל הרווח שבין המילים, כשנותנים אמון - לאו דווקא בשכל אלא בלב, באינטואיציה - או אז מאפשרים לקסם לקרות. אז הניסים מתגלים...

לפעמים קוראים לזה "קפיצת אמונה" ("leap of faith") - עוצמים עיניים, מתקדמים אל עבר הסף ו... מזנקים, ממש כמו במעין צניחה חופשית, אל המרחב הפתוח והלא תמיד בטוח ומוכר. נכון שיש סיכון לנפילה אבל גם לא פחות סיכוי שנצליח לעוף. באמת   :)

''

דרג את התוכן: