בדיון שהתפתח בתגובות לפוסט הקודם שפירסמתי, התווכחתי עם בועז כהן על מה צריך/אמור תאגיד לעשות, ומה הוא לא. הטענה המרכזית שלי - כל מה שמעניין תאגיד זה להרוויח כסף, ואין לצפות ממנו ליותר מכך. הטענה של בועז (לפחות כפי שאני מבין אותה): לפחות תאגידים מגודל מסוים נדרשים לנהוג בצורה מסוימת, שהיא מעבר לרצון להרוויח כסף. כמו כן, עושה רושם שבועז מאמין שלתאגיד מסוג זה אמורים להיות אמות מידה מוסריות וערכיות.
ההרגשה שלי (אותה גם ביטאתי בדיון) היתה שבועז רואה את התאגיד בפנים אנושיות. הוא מחיל עליו את הסטנדרטים ואת הציפיות שהיה מחיל על בן-אדם. אולי על בן-אדם עשיר מאוד, אבל עדיין - על בן-אדם.
אני, לעומת זאת, טענתי שאין לעשות האנשה לתאגיד. התאגיד הוא אוסף של אנשים ומכונות, שיחדיו מפיקים תוצרת מסוימת. המטרה היחידה (ה-י-ח-י-ד-ה) של כל פעולותיו היא רווח כספי. גם כאשר תאגיד כלשהו עושה פעילות חברתית או תורם לקהילה, הסיבה שהוא עושה את זה היא שלפחות בטווח הארוך - זה ייצר לו יותר הכנסות (ע"י חיזוק המותג וערכי המותג, שיביאו עוד לקוחות).
הרטוריקה של בועז אכן מתייחסת לתאגיד כאל בן אנוש:
"יש לחברה 400 אלף דולר ביד","לחברת פלאפון יש במגירה 400 אלף דולר", הוא כותב. בתגובה אחרת הוא מציע: "תתחילו לחשוב עם הלב, ולא עם טבלאות הכדאיות הקפיטליסטית".
הבעיה היא שבאומרו זאת, בועז לא מציע רק לי לחשוב כך. הוא מציע (שלא נאמר - מצפה) מפלאפון - חברה, תאגיד, עסק - לחשוב כך. הוא בעצם אומר ליציר דמיוני: "חשוב עם הלב".
האמת - לא מומלץ לעודד תאגיד לחשוב מה"לב" שלו. בסרט התיעודי המרתק The Corporation, העוסק בתרבות התאגידים ובהשפעתם, הובא ניתוח פסיכולוגי שהראה שאם נקביל את התנהגות התאגידים בעולם להתנהגות של בן-אנוש, הם יוגדרו מבחינה פסיכולוגית כסוציופטים. אלו לא ה"אנשים" שאנחנו רוצים לראות או לעודד את ההתנהגות האנושית הטבעית שלהם.
אבל השקעות של מליונים במיתוג הצליחו לגרום לנו ממש לצייר פנים לכמעט כל תאגיד, ואז גם לצפות שיתנהג כמו אותה דמות אנושית-בדיונית שהמיתוג עיצב במוחנו.
נסו לדמיין את "איש הסלקום". בודאי מדובר בבן-אדם מן השורה, לבוש בבגדים רגילים, טיפוס עממי, סביר להניח שממוצא מזרחי. "איש האורנג'" לעומת זאת, כבר בא בחליפה. כנראה הוא איש עסקים, מוצאו אשכנזי והוא מתוחכם ואינטליגנט . את "איש הפלאפון" קשה הרבה יותר לאפיין, מכיוון שמלבד בראשית ימי החברה (אז היא היתה יותר כמו "איש האורנג'"), היא לא השכילה ליצור לעצמה תדמית ברורה ונהירה.
אז אנחנו מסתכלים על התאגיד, ומאמינים שאנחנו רואים בן-אדם. לא מבינים שאנחנו רואים מכונה. מכונה שהיא קצת כמו המחסל T1000 ב"שליחות קטלנית 2" - נראה ומתנהג כמו עור ובשר, אבל מכיל בתוכו כספית, שבמרכזה מכונה אוטומטית שמחשבת את כל פעולותיו.
"הציפיה הזו (שהתאגיד יתנהג כגוף עם סדר עדיפויות של בן-אדם) מקורה בבלבול אחד גדול, שכנראה נובע בעיקר מקמפיינים פטריוטיים אינטרסנטים ומניפולטיביים, שבמשך שנים שיכנעו אותנו שחברה זו או אחרת היא המדינה, העם, אנחנו, אתם ואהבה", כתבתי בפוסט הקודם. "אז אתם יודעים מה? הן לא! הן אף אחד מהדברים האלה. הן כאן בשביל לעשות כסף, שזה הא'-ב' של כל עסק".
נראים כמו בני אדם, אבל הם בעצם כספית
שבמרכזה מכונה אוטומטית. התאגידים
אחת הסיבות שמסוכן להתייחס לתאגידים כבני-אנוש ולצפות מהם להתנהגות שכזו, היא לאו דווקא ה"חובות" (לכאורה) של התאגיד במצב כזה, אלא הזכויות שלו.
הספר "שיבוש תרבות" של קאלה לאסן נחשב לאחד מהטקסטים המכוננים בנושא האנטי-גלובליזציה. יחד עם "נו לוגו" של נעמי קליין , הוא נחשב לקריאת חובה למי שרוצה להתחיל ולהבין את התחום.
בספר מנתח לאסן את התרבות התאגידית שעוטפת היום את העולם, ומסביר איך הגענו אליה.
לשיטתו, חלק גדול מאוד מהצרה התחיל בדיוק מהמקום בו התאגיד הוגדר כישות מקבילה לאדם והחלו להתייחס אליו ככזה.
איך זה קרה ולמה זה גרם? הנה ההסבר, מתוך הספר:
"ואז התרחש אירוע משפטי, שעשרות שנים לאחר מכן עדיין לא הובן כראוי (והוא נותר תמוה אפילו עד ימינו), אירוע ששינה את מהלך ההיסטוריה האמריקאית. בתיק שכותרתו "מחוז סנטה-קלרה נגד חברת הרכבות של הפסיפיק הדרומי", נידון סכסוך בנוגע לנתיב פסי רכבת. במהלך המשפט, קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית, כי תאגיד פרטי הינו "ישות טבעית" (Natural person) בהתאם להגדרות החוקה האמריקאית, ומשום כך זכאי להגנה משפטית ברוח זו. פתאום החלו תאגידים ליהנות מריבונות ומכל הזכויות שמהן נהנו עד אז רק בני אדם, ובכלל זה הזכות לחופש הביטוי.
ההחלטה שנתקבלה ב-1886 כביכול העניקה לתאגידים את אותו הכוח שהיה שמור לאזרחים פרטיים. אבל בהתחשב במשאבים הכלכליים העצומים שלהם, בידי התאגידים היתה למעשה עוצמה גדולה בהרבה מכפי שהיתה בידי אזרח פרטי כלשהו. הם יכלו להגן על זכויותיהם ועל החירויות שהוענקו להם ולנצלן לרעה בתקיפות רבה יותר מכל אדם פרטי, ולכן למעשה היו חופשיים יותר. בהינף קולמוס משפטי אחד, נפגעה כל כוונתה של החוקה האמריקאית - שלכל אזרח ואזרח יש קול אחד בבחירות, ושלאזרחים שמורה זכות שווה להביע את דעותיהם בויכוחים ציבוריים. שישים שנה אחרי שנתקבלה ההחלטה הזאת, קבע שופט בית המשפט העליון וויליאם או.דאגלס כי להחלטה בפרשת סנטה-קלרה "סימוכים בהיסטוריה, בהיגיון ובתבונה". אחת הטעויות המשפטיות החמורות ביותר של המאה ה-19 שינתה לחלוטין את רעיון המשטר הדמוקרטי.
הקרטלים התאגידיים נעשו רבי עוצמה מדי מכדי שניתן יהיה לקרוא עליהם תיגר. בתי המשפט העדיפו שוב ושוב את האינטרסים שלהם....
אידיאלים רבים שמקורם במהפכה האמריקאית פשוט בוטלו בהדרגה. במהלך מלחמת האזרחים וגם אחריה, אמריקה נשלטה יותר ויותר בידי קואליציה של אינטרסים משותפים למימשל ולעסקים. השינוי התרחש אט אט כמעין מהפכה מדינית - לא הפיכה צבאית מפתיעה, אלא הכנעה והשתלטות הדרגתית על מוסדות המדינה ומוקדי הכוח שלה. למעט נסיגה זמנית בתהליך בתקופת הניו דיל של פרנקלין רוזוולט (בשנות השלושים של המאה ה-20), ארצות הברית מתנהלת מאז כמדינה תאגידית.
אנחנו, האנשים, איבדנו שליטה. לתאגידים, יצירי הבדיון המשפטי האלה שאנחנו יצרנו במו ידינו לפני מאתיים שנה, יש כיום יותר זכויות, חירויות, ועוצמה משיש לנו. ואנחנו מקבלים את המצב כאילו כך אמורים להיות פני הדברים. אנחנו כורעים ברך בפני התאגידים. בבקשה תעשו את הדבר הנכון, אנחנו מתחננים. "
חומר מעניין למחשבה, לא?
בפוסט הבא שלי אביא ציטוט נוסף מהספר, שגם כן קשור להשפעת התאגידים על חיינו, אבל ממקום ומזוית שונה לגמרי מזו עליה דובר בשני הפוסטים האחרונים.
