אוף כמה זה מעייף,

לחזור כל יום ולראות את הילד האהוב שלי, זה שהיה בן שנתיים, חמוד ונעים ומצחיק ואוהב ופוזיטיבי, הילד הזה כבר בן 9 והוא כולו עטוף ב "לא רוצה" ו"לא חשוב לי" ו"לא מעניין אותי" ולא ולא ולא וחוץ מזה , כשכבר אנחנו מצליחים לשוחח דקה וחצי אז האינטונציה העצבנית ונרגנת והנושא הוא תמיד לי!

זה מתחיל ב ״תקני לי״, ממשיך ב ״ מתי תקני לי״, תוך דקות אנחנו ב  ״את אף פעם לא קונה לי, ״לכולם קונים רק לי לא...״ ואם מתעקשים אז יש גם ״מה שקנית לי לא שווה...״

כשעוברים לפועל אחר זה מתחיל ב "היא אשמה", ו"הוא אשם כי הוא עשה ואני בכלל לא עשיתי כלום", "אבל היא התחילה", "אבל המורה מאשימה את הבנים בלבד", ו "הם בכלל עשו ואני כלום"

ואז כשמתעייף או שמצליחים להחליף נושא, עוברים לנושא אחר, חדש ומרענן... לי...

כל השעות שהוא מבלה בבית-ספר אני עושה לעצמי מדיטציה וקוראת ונרגעת ומתכוננת ומבטיחה לעצמי שהיום אצליח להיות אמא מכילה- מנחילה, שזה מכילה את הקשיים ומנחילה ערכים ופתרונות אפשריים, ממש כמו הפסיכולוגית הרגועה הזו של בית-ספר ( זו שיש לה בת אחת מנומסת ( מוכלת ומונחלת)). וכשמגיע הרגע והוא מגיח (מבסוט ומחייך) , אני יודעת שהיום אני אצליח ויהיה לנו ערב נעים ורגוע ונשוחח לנו בכיף.

וכשהוא מתקרב לאוטו מחוייך ומבקש ״ אמא, תקני לי משהו מתוק?!״ אני ממש מרגישה שהיה שווה לתרגל את תרגילי הנשימה ( אלו מההריון שלו לפני 9 שנים), ובאופן חיובי, ממש כמו שתכננתי, אני מהנהנת בספרדית מגמגמת,

ואז כשהוא עולה לרכב וסוכרייה על מקל אדומה רוויה בצבעי מאכל מהסוג המזין, כולו מאושר, אני מתחילה לדמיין ערב משפחתי וכמו אמא טובה( פולנייה ) אני שואלת איך היה והוא עונה,״בסדר, קנית לי חבילת קלפים?״

 ואת המשפטים שבאים אחרי התשובה שלי, כבר אני מכירה בעל פה... והנה, כמו שאמר גידי גוב... "הנה עוד ערב אבוד..."

ואחר כך בערב אחרי שאכל ( יותר ויותר כל יום) והתרחץ והעיניים התכולות עצבניות האלו נעצמות, אני חושבת מחשבות חיוביות ויודעת ש... מחר יום חדש.