רשיון להסתה / ש. ליזרוביץ יש תגובות, שמעידות על כותביהן יותר מכל מילה שתיכתב... בשבוע שעבר, נחרדו כל תושבי הארץ, כששמעו על הטרגדיה הקשה שאירעה למשפחת אטיאס, בתאונה בה נהרגו ההורים עם ששת ילדיהם. במצב שכזה, נשלפות המקלדות, וכל אדם שיש לו במה להבעת דעה, מספר לכלל מה עובר במוחו. הכותבים יראי השמים, ציינו את הצורך להרהר בתשובה, את ההתעוררות שמצפים שיהיה כל אדם שמעט יראת ד' בליבו, ואת הצורך להתחזק. אם בלימוד תורה, מידות טובות צניעות ושאר עניני הרוח. גדולי התורה שבדורנו אף התריעו בדבריהם על נושאים הטעונים חיזוק ותיקון. כמו מתן הדגש על זהירות בנושאי הטכנולוגיה, המסוכנים כל כך לנשמה ולאישיות, פגעים שסכנתם מרובה, ולמרבה הצער הדבר גם הוכח. מרגש ומעציב היה לשמוע את גבאי בית הכנסת במושב בר יוחאי, ואת רב הישוב, המדברים בכאב, על החובה להרבות בזכויות ולהפוך את הרגעים הקשים למנוף של התקרבות לקדוש ברוך הוא. אלה הרחוקים מהנושא, עסקו, איך לא, במגוון שאלות עקיפות, כל אחד לפי ענינו והנושאים עליהם הוא מופקד, או מתענין. בטיחות הבלמים, זהות המוסך שנתן אישור לרכב לצאת לכביש, טענות של מומחים שאומרים שגם בדיקה מסודרת לא יכולה לעלות על פגיעה בבלמים, אחרים דברו על המעקה שקרס, וכמובן איך לא, כוחות ההצלה למיניהם, שהיו ועזרו ומסרו את כל מרצם וכוחם לענין, והצטלמו לרוב, והתראיינו, וספרו על הרגעים הקשים שכמותם הם לא זוכרים... גם דעתם של אנשי המשטרה נשמעה, גם הם היה להם מה לומר, להסביר לכאוב, בקיצור, כל אחד שהיה לו מה לומר, אמר ובגדול. ועם ישראל זכה לקרוא ולשמוע, או דברים של ממש או דברי הבאי. הדברים מעידים על אומרם, על כותבם, ועל מהות האיש או האנשים שמצאו לנכון להגיב. אבל, וזה אבל גדול. יש גם תגובות קשות, כאלו שמעידות על התוצאות הקשות של מי שאינו נזהר מאכילת מאכלות אסורים, מאכלות הגורמות ל"ונטמאתם" שאינו אלא "וניטמטם", רק שכמאמר העולם על יכולתו המזיקה של טיפש אחד, הזורק אבן לבור, אותה לא יוכלו להוציא מאה חכמים. כך גם אותם דברים מעוותים, שכל כך מסוכנים לשיח הציבורי. קשה להאמין שזה נכתב, אבל אדם המוכר כעיתונאי רכב מפורסם, הגיב בלשון הזו על מותם הטראגי של בני משפחה, כאלו שתרמו לכלל קצת יותר מסקירות על רכבים ישנים וחדשים. השנאה העצומה מעבירה כנראה אנשים על דעתם, אחרת לא מובן כיצד יצור אנושי מסוגל לכתוב את המילים הבאות, שאין מכבודם של קוראי העיתון לראות אותן, אך אפילו קריאה של חלק מהן, מזעזע דיו כדי להבין עד כמה ניתן לרדת נמוך ולשנוא. ואלה דבריו בציטוט כמעט מדויק (מלבד דברים שאין נייר עיתון חרדי סובל) מעניין מי מצפה מפרמיטיביים שיש להם 7 ילדים שיידעו לנהוג או שיתאימו את הרכב למספר הנוסעים, ושידאגו שכולם יהיו רתומים וחגורים (שלא לדבר על תחזוקה ראויה)... ואנשים כאלה יהיו כאן עוד מעט רוב, וכבר היום הם מנהלים לנו את המדינה".... בא נזכיר דבר או שניים: לא מדובר בנוער ישראלי שנוהג בשכרות, לאחר בילוי לילה, באחד מבתי המרזח של צפון תל אביב. לא מדובר במשפחה שנהגה לצאת עם סכין בכיס, ולא באיש בוהמה שמעשן להנאתו עלים שונים ומשונים, לא בבליינים שמזבזים את זמנם ולא באנשי תקשורת שחיים על חשבון הקופה הציבורית ומלאכתם היא כתיבת דברי משטמה, או פטפטת בלתי פוסקת. מדובר במשפחה איכותית, שאם כמוה היו באיזור התרבותי בו חי הכותב, רמת הפשע בודאי היתה מגיעה לרמות נמוכות יותר. אבל את האיש הזה שכתב את הדברים החמורים הללו, זה לא מענין. יש משנה סדורה, לפיה חובה לתעב כל אדם שכיפה לראשו, זו מביאה למסקנות ולמילים הקשות, המעידות יותר מכל על כותבן. הן גם מלמדות, שאולי כדי להיות כתב לענייני רכב יש צורך ברשיון, אבל לשנאה ורוע אין צורך ברשיון.
ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר... / ל. מאיר מי שנראה כמו חמור, ונשמע כמו חמור – חמור הוא! למושקה החוואי, היו בחוותו סוס וחמור. מושקה אהב מאד את הסוס שלו. הוא היה מטפח אותו יום יום, מאכיל אותו במזון משובח, משקה אותו וויסקי, רוחץ ומסרק את רעמתו, ובקיצור – סוסו של מושקה זכה לחיי תפנוקים של ממש, ובתמורה – לא היה עליו אלא להרתם למרכבתו של בעל הבית מפעם בפעם, ולאפשר לו לרכב עליו להנאתו לפנות ערב. החמור לעומת זאת, עבד כמו חמור ואכל קש. אין צורך לומר שהוא לא זכה למנת תפנוקים מיוחדת. מאידך, המשימות שהוטלו עליו היו רבות ומפרכות: הוא סחב על גבו הכחוש עצי הסקה, שקי תבואה, ועוד רבות כיוצא בזה. ביום מן הימים, החליט החמור, שחש עצמו מקופח, לפנות אל הסוס ולשפוך את ליבו. "זה הוגן?" שאל בכאב, ופירט: "אני עובד כמו חמור ואוכל קש, ואתה מתפנק לך מבלי לעשות כמעט מאומה! אפילו את שקי מזונך אני הוא שנושא על גבי אל אבוסך!" טען. ואילו הסוס? הוא צנף והשיב בקצרה: "ככה זה. אני סוס, ואתה חמור. הגיע הזמן שתבין". חזר החמור אל פינת האבוס, הרהר בדבר, והגה רעיון. למחרת, שב אל הסוס ואמר: "דומני שנפלה כאן טעות. משום מה, סבור בעל הבית כי חמור אני, בעוד לאמיתו של דבר כמוני כמוך. גם אני סוס, ממשפחת סוסים, מדורי דורות!". "אתה??? סוס???" התפלא הסוס והעיף מבט חטוף ברעהו, "ומהן האזניים הללו שמזקרות לראשך? הלא אזני חמור הן, חד משמעית!" טען, אך החמור לא התבלבל: "אני לא מבין... בגלל אזניים מזדקרות יותר, עלי לסבול כל חיי? וכי סוס עם אזני חמור אינו סוס?" שאל בכאב. "ומה פשר זנבך המדובלל? האינך מבחין כי אין כל דמיון בינו ובין זנבי ההדור?" הוסיף הסוס והקשה, אולם החמור בשלו: "הבל תדבר! וכי סוס עם זנב מדובלל, ראוי ליחס כה משפיל? ומה בכך אם זנבי אינו הדור כשלך?" התפלא בקול. "רגע... רגע... האינך שומע את עצמך? הלא אתה נוער כמו חמור, ואילו אני צונף בהדר!" המשיך הסוס, ואילו החמור דבק בעמדתו: "כלום סבור אתה שמגיע לי עונש כה חמור, רק משום שאיני יודע לצנוף כמותך? כלום אינך יודע לקבל את השונה, את האחר? אז אני סוס שונה מעט! ומה בכך?" טען בלהט, והסוס נענה והשיב לו: "הבה ואומר לך ידידי, כלל זה יהא נקוט בידך: מי שאזניו אזני חמור, וזנבו זנב חמור, ונעירותיו נעירות חמור – חמור הוא ותו לא!". • פעם, היה ברור לכל מיהו חרדי. לחרדי היה לבוש משלו, שפה משלו, סולם ערכים משלו ושאיפות משלו. גם הגבולות שהציב החרדי בין המותר והראוי לבין המוקצה מחמת מיאוס, ברורים היו מאין כמותם. בכך נבחן החרדי ונבדל מאנשי הרחוב, בין אם היה מאותם שזכו ואין להם בעולמם אלא ד' אמות של הלכה, ובין אם נאלץ לצאת להביא טרף לביתו בעודו קובע עיתים לתורה. אולם הנה קמו להם אנשים המנסים לטשטש את הגבולות. הם מבקשים להראות כמו אנשי הרחוב, לדבר בשפתם של אנשי הרחוב, לאמץ לעצמם את שאיפותיהם של אנשי הרחוב ולהשתמש בסולם הערכים שלהם, תוך שהם מערבים קודש בחול ופורצים ברגל גסה את הגבול הברור שבין המותר והאסור. "חרדים חדשים" הם קוראים לעצמם, בעודם נקרעים בין שני עולמות. עתה, מיתממים הללו וטוענים: "גם אנו חרדים! ומה בכך שאנו עובדים לפרנסתנו? הלא תמיד היו מגדולי ישראל שפינו מזמנם להביא טרף לביתם!". אילו נשאל: "ומה עם מראכם החיצוני, שהשתנה אט־אט ממראה בני התורה במהותו, באופיו, ובסמלים בהם הוא ממותג?", הם יענו ויאמרו: "נו, באמת... האם בגלל צבע החולצה או סוג התספורת, ניתן להדיר ציבור שלם ויקר מקרב המחנה?". אם נטען כי החברה עמה הם מתרועעים אינה זו המתאימה ליראי ד', הם ישיבו בלי היסוס: "ומה בכך? האם בגלל שאנו מנהלים חיי חברה פתוחים יותר, יש להוקיע אותנו אל עמוד הקלון?". אם נבקר את השקפותיהם ושאיפותיהם, שכולן חומר מבלי קורטוב של רוחניות, הם יזדעקו בחימה שפוכה: "שומו שמים! הלא אנו מתפללים שלש פעמים ביום, תורמים למוסדות תורה וחסד, ואפילו משתתפים בשיעור דף היומי עם אנשים שכמותנו!". ולנו, אין אלא להשיב ולומר, כי חרדי אמיתי, נראה כמו חרדי ונשמע כמו חרדי. גם אם הוא נאלץ לעבוד לפרנסתו. הבית שלו, הינו בית של תורה, וצירו נסוב סביב אהבת תורה ויראת שמים. החברה שלו, הינה חברה של יראי ד', והוא מביט בקנאה גלויה על חבריו שזכו להיות מיושבי בית המדרש יומם ולילה. לעומתו, מי שנראה כמו חמור, ונשמע כמו חמור – חמור הוא ותו לא, גם אם נושא הוא את שק המספוא של הסוס על גבו. ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר. ואידך, זיל גמור.
פתח כחודו של מחט / מ. שוטלנד התעוררות בשל שיא הזוועה, לעומת טיפול שורש נחוץ
השבוע נכתב בעיתונות החילונית מאמר, שיש בו מן החידוש, הן מבחינת הבמה והן מבחינת הכותב. המדובר הוא בעיתון מרכזי "ישראל היום", שתופס לאיטו מעמד מוביל. חלק מרכזי במטרותיו של יומון זה, תופסת המגמה, להבדיל אותו מהזרם התקשורתי המרכזי, המתיישר בדרך כלל עם קו מאוד מסוים. מגוון הדעות ואופן הבעתן, אכן יוצא דופן בעולם החילוני העיתונאי. עם זאת, על אף הפלורליזם היחסי (כולל לעיתים רחוקות גם אי אלו "הנחות" לאמונת אבותינו ושומריה) לנוכח העדריות שמנגד, עדיין מדובר בכלי המשקף היטב את תרבות האנשים החטאים, השוררת להוותנו בציבור הישראלי ומתוך כך, אינו עניין לנו ולדרכנו. במקרה זה, כותב המאמר הינו עיתונאי ותיק, בשר מבשרה של המדיה הישראלית לכל חלקיה, החי את המקצוע והשפעותיו בקרב ההמון, לאורך ימים ושנים. במאמר תחת הכותרת "חרדים, חילונים ופגעי האינטרנט", נתלה הכותב במעשה פשע חריג גם במבט חילוני, שארע דרך התקשורת הממוחשבת, כשמנגד הוא מדווח לקוראיו, ש"במרחק אלפי מילין מכאן, התכנסו בניו־יורק עשרות אלפי חרדים, כדי להשמיע את קול זעקתם נגד פגעי האינטרנט". הוא מעלה על נס בעיניו את העובדה, ש"לא פסיכולוגים השתתפו בכינוס זה אלא רבנים ואדמו"רים ותלמידיהם". אמנם הוא לא נמנע מלהעיר בעוקצנות מה, שעל אף ההגדרות החמורות שנאמרו על "פגעי הטכנולוגיה" בכינוס, "אותה קידמה נוצלה להעביר את הדברים באמצעות לווין". אך עם זאת, הוא ממליץ "להאזין לרבנים והחסידים, שאמנם לא התמחו בפסיכולוגיה ואינם בעלי תארים אקדמיים, אך ניחנו בראייה מפוקחת של קללת הקידמה". לבסוף הוא קורא לשיתוף פעולה בנקודה זו שהיא בבחינת אינטרס משותף, "חרדי־חילוני". הנה לדעתנו יש להפריד בין שתי נקודות עיקריות שכותב זה, יעקב אחימאיר שמו, מעלה: אחד מהעיוותים החמורים בעולם החיצוני הוא המהלך הגורס, שיש להשלים עם כל סכנה, מוכחת וניכרת ככל שתהיה (גם בעיניים חילוניות), הבאה לכל הדעות מאורח החיים חסר הסייגים הנהוג בו לאורך ולרוחב. זהו גם המבט בו מתקבלת המודרנה, כשבכללה חידושי הטכנולוגיה המפליגים, על הסכנות החבויות בהם. אשר על כן, אין ספק שיש לראות במאמר שכזה משום חידוש מרענן, בבחינת סדק כחודו של מחט, בחומת הסגידה להפקרות ולקידמה, כערך עליון כביכול. הנקודה השנייה מצויה בגורם להכרתו הייחודית של הכותב, במה שגם הוא מסכים להגדיר כ"פגעי הטכנולוגיה". המדובר הוא, בשורת מקרים קיצוניים, המצויים גם בקצה עולם הפשע החילוני, שכידוע, אינו אנין טעם. בעניין זה יש להטעים, שגם אם נאמר, שהשימוש בתכליתו התהומית של הרשע כקטליזאטור אטרקטיבי יותר, נחוץ לכותב על מנת להעלות את הנושא לעיניים חילוניות כהות – עדיין די במרחב שלם של מעשים והתנהגויות הכשרים מנקודת מבט זו, בכדי להרחיק את כל החפץ בחיים, ממהלך ההפקרות החילוני השוטף, שבכללו גם פגעי הטכנולוגיה. יתירה מזאת. יש להעיר, שגם כאשר אנו בתוכנו מתמודדים עם סכנות אלו, הנטייה היא להעלות על נס מקרים או מאפיינים, המהווים את חציית הקווים הבוטה והקיצונית ביותר, לפי עולם המושגים שלנו כמובן (הרס משפחות למשל, אינו נחשב בעיניהם לבעיה כלל ועיקר). ברם אליבא דאמת, בפרט כאשר עסקינן ב"פגעי הטכנולוגיה", יש להכיר בכך, שהנזקים הטמונים בה, שררו עוד הרבה קודם לתופעות הקיצוניות הללו והרבה לפני הופעת התקשורת הממוחשבת. לו היינו ערניים די עוד בשלב בואן של אפשרויות ההמחזה, משחקי המחשב והסרטים למיניהם, יתכן ולא היינו חייבים לעמוד נואשות ולבקש על נפשנו כיום, כשאנו מצויים בקו ההגנה האחרון. גם כיום, עם כל ההתעוררות המבורכת, עדיין קיימת סכנה, שהדגש על הסימפטומים הקיצוניים ביותר בפגעי הטכנולוגיה, יעלימו מאתנו את היחס הראוי לשורשי הדברים. באשר הללו החותרים זה מכבר תחת חומות החינוך שלנו וערכינו הבסיסיים ביותר. זאת גם בלי שום תופעה או נזק, מהסוג שעליו נסבים הדברים בדברי ההתעוררות כעת חיה. אין כוונתנו להלקאה עצמית או לקיטורים סתמיים. ברור לכל בר דעת, שעל מנת להעלות נושא על סדר היום, יש להציג את הנקודה הנחשבת לשיאה של הסכנה. עם זאת, שומה עלינו להיזהר מהנטייה לחפש את אבדתנו, רק תחת הפרוז'קטור הכי חזק. אם אנו מחשיבים עצמנו ובדין לציבור הכי אינטליגנטי בתבל, מותר לנו אם גם במאוחר, לעשות את העבודה כהלכה ולרדת לעמקם של דברים באופן יסודי וממצא. שאם לא כן, נמצא עצמנו במצב דומה לאלו המתפעלים רק מאטרקציות, שחומרתן חוצה את כל הקווים האדומים, גם לפי אמת המידה המופקרת ביותר.
פגעי הטכנולוגיה ממבט נוסף / י. ויין מהעבר השני של המתרס יושבים אנשים הדואגים גם הם מההרס ומהסכנות הטמונות בקידמה
יתד נאמן כתב וסיקר רבות את הכנס שנערך בארצות הברית אודות פגעי הטכנולוגיה. הדים רבים עורר הכנס בכל רחבי העולם היהודי ואף מחוצה לו. תגובות חמות על תועלת רבה וחיזוק אישי נשמעו מאישים רבים. חידוד הסכנות הנוראיות וחורבן הנפש והבית היהודי הושמעו ללא טיוחים וללא כחל וסרק. המעמד המרגש והמרומם של גדולי תורה ויראה ומאחוריהם עשרות אלפי יהודים הנכונים להשליך את הקידמה הטכנולוגית מפני היצר הרע האורב בתוכה, הביאו לקידוש השם גדול בעולם וחיזקו רבבות לשמור על טוהר נפשם ובני ביתם. אחד ועוד אחד התעוררו לבדק בית פנימי עד כמה זקוקים הם באמת לקידמה הטכנולוגית. כמו כן נרשמו פניות רבות מצד אלו, שבהוראת רבם נזקקים למכשירים אלו, המבקשים לסנן ולנפות את הטכנולוגיה בה הם משתמשים נקיה ומוגנה ככל האפשר מהסכנות ומהזוהמה (ואכן קיימים פתרונות רבים באמתחתם של הארגונים המטפלים בכך וכל שנדרש הוא רק להתעורר, לפנות ולבקש סיוע ועזרה). ובעוד רבים וטובים מתחזקים ומתעוררים לעשות רצון קונם, אי אפשר לנו בלי ליצני הדור המנסים לקרר כל אמבטיה בדברי שחוק וליצנות וברפיון ידיים כאילו לא ניתן לשנות את המצב הקיים ד' ירחם. משום מה בכל הצמתים ובכל המאבקים של היהדות הנאמנה בסכנות ובניסיונות המבקשים לכלותנו, קמים עשבים שוטים המבקשים להטיל ארס ברוח הטהרה וההתעוררות, בחושבם כי ב"חכמתם הרבה" וב"ראייתם הנאורה והמפוכחת" מבינים הם מה שגדולי ומאורי העדה לא מתמצאים. ומה עוד שבכמה מקומות ימחאו להם כפיים ויריעו על משבתם, והם "נאורים שכמותם" אינם מוכנים לוותר על ליטרת כבוד, ולו מריקים ומנוערים מכל זיק של יהדות. אותם אלו שבשולי המחנה המנסים למעט בהצלחת הכינוס ובהשלכותיו הברוכות על מנת למצוא חן בעיני אלו ואחרים, וודאי יופתעו לשמוע כי דווקא מהעבר השני של המתרס יושבים אנשים חושבים הדואגים גם הם מההרס ומהסכנות הטמונות בקידמה הטכנולוגית והם כנים דיים כדי להעלות את הדברים על הכתב כפי שעשה אחד מבכירי העיתונאים בארץ, יעקב אחימאיר שמו, במאמר שפרסם בעקבות הכנס שנערך ב'סיטי פילד' שבקווינס. לקוראינו מוגשים בזה ציטוטים נבחרים מתוך דבריו: כותרות בולטות באמצעי התקשורת מזהירות אותנו, הורים, סבתות וסבים, מפני הסכנות הגלומות בשימוש באינטרנט. הן מציבות אותנו, את החילונים (ומייד יובן מדוע התיוג הזה, החילונים) על פרשת דרכים... אין ספק: התופעה היא בבחינת קללת הקידמה. ליתר דיוק, קללה אחת מני קללות רבות אשר בתחומי הטכנולוגיה. ובמרחק של אלפי מילין התכנסו בניו יורק עשרות אלפי חרדים – יש האומדים את מספרם ב־60 אלף – כדי להשמיע את קול זעקתם נגד פגעי האינטרנט. ואכן, גדולים ונוראים פגעיה של קידמה טכנולוגית זו... הציבור החרדי יוצא למעשה להגנתן של בנותינו, בנותיו, ובצעד אולי נואש, חסר סיכוי ותקווה, מנסה להחזיר לאחור את אחד מגלגלי הקידמה. לא פסיכולוגים השתתפו באותו כינוס המוני, חרדי, בניו יורק, אלא רבנים ואדמו"רים ותלמידיהם... האם עלינו לחשוב כי אותם רבנים וחסידים אמנם לא התמחו בפסיכולוגיה ואינם בעלי תארים אקדמיים אך ניחנו בראייה מפוכחת של קללת הקידמה? נוצר אינטרס משותף לטובת הכלל, החילוני והחרדי. אלה גם אלה חפצים להגן ... מפני פגעי האינטרנט ומפני פגעים נוספים. הצטלבות זו עשויה ללמד אותנו גם להקשיב, להתבונן. אולי אין לבטל בהינף יד של זלזול ויוהרה כל מה שיוצא מפיותיהם של אדמו"רים ורבנים? ... לפעמים עלינו להבין כי כדאי להאזין לאחר. אין צורך לגדל פאות או לחבוש שטריימל. רק להטות אוזן. ובעיקר – לחשוב. סוף ציטוט. נראה כי המילים מדברות בעד עצמן וכל מילה נוספת מיותרת. פעמים שדווקא מי שאינו נמנה על ציבור היראים לדבר ד' מבין כי הדרך המסוכנת אליה מובילה אותה "קידמה" הרסנית, עלולה לגרור את כולנו לעברי פי פחת רח"ל. לא היינו נזקקים לציטוטים נבחרים פרי עטו של אותו עיתונאי, אלא כדי להמחיש לנו עד כמה מסוכנת והרסנית היא ההתקדמות הטכנולוגית וככל שנמהר ונתנתק ממנה, נציל את נפשנו וייטב לנו בזה ובבא. |