את הכתם הזה אי אפשר לנקות בין דברי הדואר המרגשים והמשמחים, לא נמנים חשבונות או הודעות תשלום, כך למשל חשבון חשמל, או קנס בגין לכלוך שטח ציבורי. אולם אנשים ישרים יודעים להודות שלצד הפן המעצבן והבור בבנק, הנוסחה של "לכלכת־ שילמת" היא סימטרית והגיונית. ובכל זאת, צל"ג (ציון לגנאי) על חוסר רגישות, מגיע ביושר ובצדק לשירותי כיבוי והצלה של איגוד ערים, איזור הגליל המערבי. שירותי הכיבוי שלחו למוריה ורצברגר מהצפון מכתב בו היא נדרשת לשלם כ־500 שקלים למכבי אש, בגין "שטיפת כביש". העניין הוא שמדובר בשטיפת כביש, במקום בו נהרגה גב' ורצברגר. המכתב היה ממוען להרוגה, שהתבקשה להתחלק בתשלום עבור שירותי הכבאות, עם נהגת הרכב שהתנגשה חזיתית במכוניתה. בני המשפחה שואלים בכאב: "אימא שלנו עוד צריכה לשלם על הדם ששפכו לה בכביש?". התאונה אירעה במרץ האחרון, כאשר נהגת רכב מסוג טויוטה, עברה פס הפרדה רצוף סמוך לקיבוץ גשר הזיו, והתנגשה חזיתית ברכב חולף. ברכב נסעה מוריה ורצברגר, בת 57 ממושב לימן שבצפון, ששבה לביתה מנהריה. ורצברגר נהרגה במקום, אולם מאז, מתקשה המשפחה להתאושש מהטרגדיה. בשבוע שעבר, התקבל מכתב הממוען לאם, חתום על ידי שירות כבאות והצלה של איגוד ערים איזור הגליל המערבי. כך נכתב במכתב: "הנך חייב את הסכום הנ"ל בעד שירותי כבאות והצלה, בשל שטיפת כביש לאחר תאונת דרכים, שירות גלגלון עזרה ראשונה, נסיעה במכונית שירות כיבוי, מים, משאבה ועבודת כבאי". עלות השירות של אנשי הכבאות באירוע מסתכמת ב־ 957.47 שקל, אולם על פי המכתב, הסכום יחולק בין ההרוגה לבין נהגת הרכב. "כשקראתי את המכתב לא ידעתי אם לצחוק או לבכות", מספרת אלומה ורצברגר, בתה של מוריה. "הכבאים הגיעו לזירת התאונה וראו שמפנים משם אדם שאינו חי. איפה הסנכרון בין המערכות השונות במדינה? לא היו פה הרבה ספקות. אימא שלי נהרגה במקום, אבל גם אם בשירותי הכבאות לא ידעו זאת, אי אפשר להיות מסונכרנים? איפה הרגישות? לאן עלול להגיע החוסר התחשבות במשפחות?". בשירותי הכבאות מיהרו להתנצל, אולם גם מכבי אש מיומנים ובעלי ותק, יתקשו לשטוף ולנקות את החרפה.
ידעתם שבירושלים של בית שני, אכלו בעלי חיים כשרים ושחטו על פי ההלכה? כך פספסתם את הדוקטורט. בטקס חגיגי שנערך באוניברסיטת חיפה (המונח "חגיגי" מופיע במקור, הודעת דובר האוניברסיטה), קיבל ד"ר רם בוכניק את התואר נכסף: דוקטור. תמצית הגילוי המרעיש שמניע את אמות הסיפים: תושבי ירושלים בתקופת בית שני, שמרו על אורח חיים יהודי!! והנה הבשורה לאומה, ציטוט מעבודת הדוקטורט: "התרנגול היווה מרכיב מרכזי במזונם של תושבי ירושלים בסוף ימי בית שני". כעת החזיקו חזק, כדי שלא תפלו מהכסא למשמע הטוויסט המפתיע בעלילה: ניתוח של הממצאים מעלה כי החזיר בולט בהיעדרו; "הדבר מספק הוכחה נוספת לאורח החיים הדתי־יהודי, שהונהג על־ידי תושבי יהודה באותה תקופה". קצת על המחקר המהפכני; כך מסביר דובר האוניברסיטה: "מטרת המחקר, שנערך בהנחיית פרופ' גיא בר־עוז ופרופ' רוני רייך מהחוג לארכיאולוגיה, הייתה ללמוד את מבנה כלכלת החי בעיר ירושלים בפרט, ובאזור החקלאי של יהודה בכלל.. "במסגרת המחקר, ביצע החוקר חפירות ארכיאולוגיות בחמישה אתרי האשפה המרכזיים של אזור יהודה בימי בית שני, במטרה למצוא שרידים מן החי, כמו עצמות ושיניים, שיכולים להעיד על הדיאטה של התושבים, בירושלים של ימי בית שני... מהממצאים עולה שהתרנגול היה עוף המאכל הדומיננטי ביותר". נעבור אל המסקנות המדהימות ביותר: "עוד הוכחה אפשרית לאורח החיים היהודי, נמצאה בסימני השחיטה, המיקום והשריפה של בעלי החיים". לדברי ד"ר בוכניק, "בבדיקת פני השטח של העצמות, נמצאו עדויות לתהליכי השחיטה המקובלים ביהדות". אז נכון שכל תינוק ותינוקת חרדיים, מדן ועד באר שבע, יודעים מתוך המקורות שהיהודים בבית שני היו יראים ושלמים. הם לא נאלצים לחטט בערימות אשפה קדומות, כדי להוכיח שאבות אבותיהם הקפידו על כל קוצו של יוד בהלכה. רק שלמרבה הצער, אין להם דוקטורט; יחי ההבדל הקטן. איפה הטיפוסים במאהל הפרייארים, כשצריך אותם? הם עסוקים בלדבר על תרומה למדינה, וסימולטנית מעריצים את המאורות הגדולים שבאקדמיה. בין אם מדובר בפרופסורים לארכיאולוגיה, ענף יצרני במיוחד של מדעי הרוח, ובין אם מדובר בלימודי אשורית, לימודים התורמים ללא ספק, לחוסנה הכלכלי ומעמדה הביטחוני של המדינה.
קורת גג, בלי גג, לאוטו כמה עולה דירת חדר קומפקטית? גם בהנחה שמדובר במיקום פנטסטי, יש גבול עליון למחיר שישלמו תמורתה. כעת הסירו ממנה את הגג וגם את הקירות; כמה תשלמו עליה עכשיו? במנהטן משלמים על נכס נדל"ני כזה, נטול עץ (של קירות) ונטול גג, מליון דולר!!! את הסכום הצנוע הנ"ל, השליש קונה מאושר תמורת הזכות להשכיב את האוטו לישון. מקום חנייה פרטי במנהטן, ברחוב 11 פינת שדרות ברודווי, נמכר בשבוע שעבר בסכום דמיוני של מליון דולר. מדובר בנכס מינימליסטי, ארבעה מטרים רוחבו, ושמונה מטר אורכו. מדהים, באזורים רבים בארה"ב, ניתן לרכוש נכסים נדל"נים במחירי סופעונה. בעל הבית, כלומר הבנק, השתגע. הקריסה הגדולה של שוק המשכנתאות, הפכה את הבנקים לאילי נדל"ן, והם מעוניינים להתפטר כמעט בכל מחיר, מהדירות והבתים שעברו לרשותם. בקוקנט קריק הסמוכה למיאמי (פלורידה ארצות הברית), כמו גם במדינות אחרות בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ניתן לרכוש דירה ב־43 אלף דולר, ואף בהרבה פחות (בישראל, גם במעלות תרשיחא, או במאחז בערבה, לא תוכלו לרכוש דירה במחיר הזה). המרתק הוא שדווקא מקום החנייה הפך לנכס אטרקטיבי נחשק, ולא רק בגלל מצוקת החנייה בניו יורק. אולם בכל זאת, מליון דולר? ב"ניו יורק פוסט" חישבו ומצאו כי מדובר במחיר שווה ערך למחירם הממוצע של שישה בתים בארצות הברית (חלקם באזורים יוקרתיים), או לחלופין לדו"ח חניה יומי למשך 24 השנים הבאות. העניין הוא המיקום באזור מבוקש במנהטן; רחוב ה־11 פינת שדרות ברודווי. מדובר ברחוב שהוא סמל סטטוס ראשון במעלה, עבור לא מעט מיליונרים מקומיים. העובדה שהאוטו יחנה בבדידות מזהרת, ולא יתחכך פגוש אלי פגוש עם רכבים פושטים של המון העם, הופכת את החנייה לנחשקת במיוחד. "החניה הזו מיועדת למישהו שרוצה פרטיות מוחלטת", הסביר דולי לנז מסוכנות התיווך דגלאס אלימן. "זה בשביל מי שרוצה להיכנס לחניה, ושאף אחד לא יראה אותו יותר. החניה יכולה להתאים לאיש עסקים שמתרחק מאור הזרקורים".
אבא של הרמזור מרשה לי "נחש הכיש את מחברת חשבון והארס המס אותה"; "מעל טמפרטורה של 25 מעלות בצל, המוח מתחמם ודורש מנוחה"; "לאחי היה יום הולדת ומרוב התרגשות האותיות רקדו מולי". קולקצית התירוצים של התלמידים בכל הקשור לשיעורי הבית, רק משתדרגת עם השנים. הילדים גדלים והתירוצים גם; כשהעצלנים הופכים למבוגרים, הם נושאים תואר של אלופים בתרצת. שוטרי התנועה במחוז דורסט בדרום מערב אנגליה, אספו את התירוצים המשעשעים ביותר של נהגים שנתפסו מבצעים עבירות תנועה, או שחנו במקום אסור. זוכרים את הנחש שהשביע את רעבונו במחברת חשבון? ובכן, בטיעון מקורי, טען נהג שבעל מקור ששהה ברכב, אכל את תו החנייה שהוצמד לשמשה. "זה התוכי שלי", אמר, "ההעדפות הקולינריות שלו הן דפים וניירות". אפרופו בעלי חיים; נהג שהחנה את רכבו במקום אסור, בסמוך למרפאת וטרינר, הסביר כי מיהר לקחת את נחש הפיתון שלו לטיפול. "לא רציתי לגרור אותו ברחובות השכונה, ולהפחיד את הילדים". מה יש לומר, אצילי. נהג שנעצר לאחר שנהג במהירות של 80 קמ"ש, באזור בו המהירות המותרת היא 65 קמ"ש בלבד, אמר לשוטרים: "מיהרתי לבדיקת ראייה, ולא ראיתי את התמרור". אשה שנתפסה נוהגת במהירות מופרזת, הסבירה בתום לב כי היא בסך הכל: "זרמה עם התנועה". הטיעון נשמע קביל למדי, שהרי אם כל המכוניות דוהרות, קשה למכונית מצפונית אחת לנסוע בגבולות המותר. אולם השוטרים הפנו את תשומת ליבה לעובדה שמדובר בתנועה וירטואלית, המכונית שלה היתה היחידה על הכביש. נהג אחר נעצר על ידי שוטרי התנועה, לאחר ששוחח בטלפון סלולרי תוך כדי נהיגה. הנהג פצח בנאום הגנה מרשים: "רבותי השוטרים, הרי ברור לגמרי שלא הייתי מדבר בנייד שלי תוך כדי נהיגה, אילו הייתי יודע שהמכונית מאחורי, היא בעצם ניידת משטרה מוסווית". ללא ספק קשה להזים את הלוגיקה שבטיעון הנ"ל. נהיגה תוך כדי שיחה בסלולרי, היא מכת מדינות; נראה כי הפיתוי לשוחח הוא אוניברסלי. השוטרים במחוז דורסט עצרו אישה שדיברה בטלפון הסלולרי תוך כדי נהיגה, אולם היא הזדעזעה מהאישום הנלוז, והכחישה את הדבר מכל וכל. "לשוחח בסלולרי תוך כדי נהיגה? מה פתאום?", אמרה האשה בשאט נפש, "הטלפון הנייד שלי בכלל לא באוטו, השארתי אותו בבית". "אז מה החזקת ליד הפה?", היקשו השוטרים, "אה, זו הטעות", אמרה הנהגת באנחת רווחה, "אכלתי חטיף, ואתם חשבתם שזה טלפון סלולרי; השמש סינוורה אתכם". הסיפור נגמר רע; השוטרים התנצלו, וממש ברגע האחרון ביקשו ממנה את מספר הטלפון הנייד שלה (אותו שכחה בבית, לדבריה). שנייה לאחר מכן התקשרו השוטרים, והפלא ופלא, הטלפון הנייד של הנהגת, ההוא שנשאר זנוח ועלוב בבית, צילצל מתוך המכונית. במקרה אחר עצרו השוטרים נהג שלא חגר חגורת בטיחות; ההסבר המקורי היה: "פשוט יש לי בעיה להסתגל לחוקים חדשים". "אני מבין אדוני", אמר השוטר בנימוס בריטי והתעקש לעדכן את הנהג: "ראוי שתפנים כי החוק של חגירת חגורות בטיחות, נכנס לתוקף ב־1982". הסבר נחמד לאוזן סיפק רוכב אופניים, שנעצר על נהיגה במהירות מופרזת. "זה ממש לא הוגן", אמר לשוטרים, "אתם ממתינים לי בקצה הירידה, ודווקא בירידה אני נוסע מהר יותר". התירוצים של הנהגים האנגליים, הם יבשושיים, לעומת היצירתיות המחוצפת של הנהגים הישראלים. כך למשל, נהג ישראלי שנתפס נוהג ובו זמנית משוחח בטלפון, הסביר ש"בסך הכל גירדתי בראש עם הסלולרי". נהגים שנתפסו ללא חגורת בטיחות, תירצו ש"יש לי בעיה בצלעות", ו"אני חגור, למה תגיד שאני לא חגור? מה, לא שמעת על החגורה השקופה? היא מסיליקון ולא רואים אותה". הזוכה בתחרות התירוצים הוא נהג ישראלי מכפר קאסם, שהשתמש בתירוץ שמזכיר את האיום של הילדים: "תזהר ממני, אבא שלי שוטר". שוטרי ראש העין הבחינו ברכב פרטי שלא ציית לרמזור אדום, בצומת בין ראש העין לכפר קאסם. השוטרים ערכו מרדף אחר הרכב וכרזו לו לעצור, לאחר כמה מטרים עצר הנהג בצד ובינתיים בישל תירוץ מדהים. "אתם לא יכולים לרשום לי דו"ח", אמר בשלווה, "את הרמזור הזה מותר לי לעבור באדום". השוטרים התעניינו בנימוס לפשר הפריבילגיה, והנהג הסביר ש:"אבא שלי עובד במע"צ, הוא דאג לפני שנים להתקין את הרמזור הזה, שהוא הראשון בין כפר קאסם לראש העין. אז הרמזור הזה של אבא שלי, והוא מרשה לי לנסוע בו באדום". השוטרים התרשמו עמוקות מהדברים הסדורים, אולם בלב ערל התעקשו שלא להשתכנע, והנפיקו בזדון דו"ח על נסיעה באור אדום.
יכה רובוט את רובוט תחרויות הן עניין מלא מתח, שופע סטרס ומעצבן. לעיתים קרובות מתקשה המתמודד להירדם בלילות שלפני התחרות, ושנתו נודדת מתרחישי כישלון עתידיים. גם במקרה הטוב בו שמורות העיניים נעצמות והשינה הברוכה מגיעה, מתעורר המתמודד מחלום סיוטי, בו הוא צועד בראש מורכן, מלווה בקריאות בוז של הקהל בגין תבוסתו המחפירה. מה לבני אדם ולצרה זו? למה להעניש את עצמנו? למה לא להעמיד שני רובוטים, שיחזיקו זה בגרונו של זה, ילחמו עד זוב מחשב, ויתישו אחד את השני במהלכים אימתניים? בינתיים, ישבו להם בני האדם בנחת, יתפטפטו את עצמם בהנאה, ישקעו בקריאה או בנמנום מרהיב, ויתנו לרובוטים להקיז זה את דמו של זה. נפלא לא? בשבוע שעבר יושם הרעיון הנ"ל בין שני רובוטים מתוחכמים. על פודיום במרכז הפארק בעיר גדולה בגרמניה, כשמסביבם עשרות חובבי שחמט שגם בגשם שוטף לא ויתרו על התענוג, נלחמו שני רובוטים על התואר "אלוף העולם לרובוטים בשחמט בזק". המתחרים היו קוקה מונסטר הגרמני, רובוט נפיל במשקל של 300 קילוגרמים, וצ'סקה, רובוט רוסי זעיר, במשקל של כ־120 קילוגרמים. צ'סקה נחשב עדין יותר ממתחרהו, אולם לא פחות מתוחכם ממנו. שני הרובוטים מופעלים באמצעות תוכנות על בשחמט. הם מסוגלים לחשב מאות אלפי מהלכי משחק, ולבצע אותם על הלוח המשובץ בפרק זמן ממוצע של 2.5 שניות, שנועד בעיקר כדי להניע את הזרוע המכנית. צ'סקה, פרי יצירתו של המהנדס ומאמן השחמט קונסטנטין קוסטניוק, הצליח לגרום ליריב להפסיד שלוש פעמים. וזכה בתואר "אלוף העולם האבסולוטי של הרובוטים".
"אף פעם לא סמכתי יותר מדי על בני אדם. כעת? אני משקיע בשער חשמלי ומאמין רק בידידים על ארבע" (מונולוג קלאסי של זוכה בלוטו).
בנ'אדם זכה בלוטו, בסכום דמיוני של שש ספרות צנועות, מה עכשיו? מה עושים עם הערימות הכבדות הללו? סקר חדש שנערך בבריטניה, בין זוכי ההגרלה המקומית, מנתח את הרגלי הקנייה הראשונים של הזוכים. ובכן, שליש מהזוכים מיהרו לשדרג את המלתחה, ובמקביל דאגו לה לאשפוז הולם—לחדר ארונות מרשים. רבע מכלל הזוכים מיהרו להתקין שער חשמלי בביתם החדש, אקט שמוכיח על האמון הרב שהם רוחשים לבני האדם אחרים (אף אחד לא מפרגן לי). רבע מכלל הזוכים, מיהרו לרכוש ידיד על ארבע שלא יפסיק לכשכש בזנב, גם למראה אבזור חדש של הבית; ולא יוריק מקנאה מול האוטו החדיש שיקנה בכספי הזכייה. התפיסה מובנת, שהרי בניגוד לחברים אנושיים מסוג מסוים, שמנתקים מגע כשהחבר זוכה בסכום כסף גדול; הרי שהכלב לא מאכזב, ומתעלה מעל הקנאות הירודות הללו. 18 אזרחים בריטים יהפכו למיליונרים בהגרלת הלוטו הבאה; משווקי הארונות, כמו גם מוכרי חיות המחמד, נכנסים לכוננות. |