תקראי לי כשהוא יבכה / הדס הנמן

אלינה פתחה את הפה כדי להגיד משהו אבל לא יצא לה קול. האחות החזיקה לה בזרוע השמאלית וציוותה עליה לשבת. "יקראו לך." "עכשיו שבי פה ותחכי."לידה התלחשו שתי נשים בערבית. ביניהן התרוצצה ילדה קטנה. אולי בת שלוש. היו לה עגילים צמודים ושרשרת עם תליון זהב. הילדה ראתה שאלינהמסתכלת עליה. שרבבה לשון וחייכה. הנשים קמו ללכת. קראו לילדה. והיא רצה אליהן צוחקת. המסדרון התרוקן.

היא הסתכלה בשעון. מאוחר. כמה זמן היא כבר פה? שעה? שבוע? 100 שנה? 

היא נזכרה שהוא הספיק להפנות את ראשו. מופתע. פנים של ילד. שיער קצר. גופיה לבנה. רגל שמאל שלה לחצהחזק על הברקס. הצמיגים חרקו על הכביש. קול הפגיעה בגוף הפח היה עמום כמעט ולא נשמע. היא גילתה אותו שוכב על הכביש. גופו מכווץ. כמו עובר. ידו עוד החזיקה בשקית. מה היה בה? לא ידעה.

סתם יום שהתחיל כרגיל. השעון צלצל ב- 06:00 בדיוק. היא השתהתה במיטה החמה עוד רגע. ואז באחת הסיטה את השמיכהוהתלבשה בלי להתלבט. בלי להסתכל במראה. כוס קפה. שתי כפיות סוכר. את החלב שנישאר מזגה לקערית של החתול. אספה את המזוודה של הצ'לו, התיק הקטן,הפלאפון ויצאה. כשהניעה את האוטו תהתה אם נעלה את הדלת.

והדלת מולה עדיין חתומה. שום קול לא בקע ממנה. לימינה על הקיר הצבוע ירוק תלויה תמונה של קנדינסקי. היא קמה מהספסל. נעמדה מולה. הסתכלה מקרוב. וחזרה לשבת. "..ואם הוא מת." חשבה.  "ומה אם הוא מת?"

כבר שבועיים שהיא מתכוננת למבחן הקבלה לתזמורת. הכינה היטב את הקונצ'רטו של דבוז'אק. היצירה המתאימה ביותר, חשבה, להביא למבחן. הפקקים בכניסה לעיר היו ארוכים יותר מכרגיל. היא שכחה את המעטפה עם ההזמנה לבחינת הכניסה,שעליה הייתה רשומה הכתובת המדויקת. זכרה שהקונסרבטוריום נמצא ליד הספרייה העירונית, אבל לא זכרה את הפניה המדויקת. היא ידעה שהיא כבר מאחרת.

היא הביטה שוב בדלת החסומה מולה והרהרה איך שהתאונה הזו פרקה לה את החיים. ועכשיו גם היא מוטלת פה במסדרון הזה. כמו הילד הזר הזה ששכב מוטל על הכביש. ושגם היא רוצה להישכב כאן על הרצפה בתנוחה עוברית לעצום עיניים ולחכות שמישהו יבוא ויאסוף אותה כמו ציפור פצועה שברגע אחד התפרקו לה החיים. כמו בתמונה של קנדינסקי שתלויה על הקיר ממול.

הדלת נפתחה תחילה בהיסוס ואחר כך לרווחה. אור לבן פלורסנטי חתך את האור הצהוב של המסדרון. הוא שכב על מיטת ברזל לבנה מוסעת על גלגלים. מכוסה כולו בסדין ירוק. לראשו תחבושת. עיניו היו עצומות. היא הרימה את עיניה בשאלה לאח שדחף את המיטה. הוא ענה לה, שמחזירים אותו למיון ילדים עד שיתפנה מקום במחלקה האורטופדית. היא הלכה אחריהם כשותפה למסע לא ידוע. אחריה נגררה. כנועה. המזוודה של הצ'לו.

השוטר הנמוך שהגיע למיון, שאל אותה שאלות ורשם הכול בטפסים מוכנים מראש לאירועים שכאלה. הוא אמר להלבוא אתו לתחנה. אבל היא ביקשה להישאר עם הילד עד שתגיע אימא שלו או אבא שלו או מישהו ממקורביו. גם הרופא התורן ביקש שהילד לא יישאר לבד. השוטר הסכים. והזכיר לה שתגיע מיד אחר כך. היא הפקידה אצלו את התיק שלה עם כל המסמכים המזהים. שכחה שהפלא פון נשאר בכיס הקדמי. ונשארה רק עם המזוודה של הצ'לו.

ביניהם לשאר הקהל הטרוד הפריד רק פרגוד ירוק שכתם חום גס צבע את קצהו התחתון. תחילה נעמדה אלינה מעליו והביטה בתווי פניו הכהים. עיניה נדדו מהתחבושת הלבנה והרחבה שנכרכה סביב מצחו לגבות השחורות שלו ולריסים הצפופים שנחו על שמורות עיניו. מתחתן לא נצפתה שום התרחשות. היא הסיטה בזהירות את שולי הסדין וגילתה את גופו הצנום. זרועוהדקה. אגרופו עוד קפוץ. ממשיך להחזיק בשקית דמיונית.

בבת אחת נפרע הווילון. צמד רופאים פלשו לתחומם. בעל הסטטוסקופ היה צעיר יותר. אלינה חשבה  שהוא בטח סטז'ר. הצעיר והמבוגר שקעו בעיון בטפסיםשנתלובקדמתהמיטה, כשהם מהמהמים לעצמם.היא חשבה לשאול אותם מה מצבו של הילד אבל ברגע האחרון נעצרה. הרופא המבוגר הצביע על הילד ושאל אותה אם היא אימא שלו. היא הזדעזעה והשיבה "לא." "לא." והוסיפה בגמגום "מלווה." "אני מלווה שלו." הרופא הצעיר רשם משהו על לוח הטפסים הוציא מכיס החלוקהלבן שלו חותמת ובתנועה,מרושלת, הטביע אותה על הטפסים בזה אחר זה. הוא לחש משהו באוזנו של המבוגר ושניהם יצאו.

אחריהם נכנסה אחות שמנה. החלוק שלה היה רכוס לכול אורכו. היא גררה אחריה עגלת מחטים ושקיות אינפוזיה. תוך כדי שהיא מתקינה את שקית הנוזלים על עמוד התליה ומחברת את המחט למזרק,צקצקה בלשונה,נאנחה,וקראה שוב ושוב במבטא זר מלא חמלה "מיסקנצ'יק" "מיסקנצ'יק". אלינה תלתה בה מבט ושאלה "מה יהיה אתו?" השמנה הסתכלה עליה והחזירה לה בשאלתה "מה יהיה? יהיה טוף." והוסיפה "בסוף יהיה טוף." גם היא התעכבה על לוח הטפסים שרבטה משהו ויצאה כשהיא גוררת אחריה את עגלתה. לרגע נעצרה, כאילו נזכרה במשהו, חזרה על עקבותיה ואמרה"שאם הוא יתעורר ויבכה שכואב לו שתיקרא לה."

כשנשארה אתו שוב לבד. הרגישה אלינה פתאום שיותר מהכול היא רוצה שהוא יתעורר. שיבכה. שיבכה חזק. בקול. שתדע שהוא בסדר. היא חשבה לנסות לטלטל אותו ומיד וויתרה. ואז היא התכופפה. פתחה את המזוודה והוציאה מתוכה את הצ'לו. השעינה את ראשה על  גוו. ובתנועה ארוכה העבירה את הקשת על המיתרים. קול בס ועדין הרטיט את שולי הווילון, בפרגוד שלשמאלה השתרר לרגע שקט. מכיוונו של הילד הורגש רטט. היא זכרה את הקונצ'רטו של דבוז'אק בעל פה. כשסיימה לנגן. פקחה את עיניה. וגילתה את הילד יושב במיטה. מביט בה תוהה. היא פרצה את הווילון ובהתרגשות קראה לאחות "הוא בסדר" "הוא התעורר." האחות ניגשה אליהם בזריזות הסיטה את הווילון ומיד הפטירה ברוגז לכיוונה של אלינה "אמרתי לך שתיקראי לי רק אם הוא יבכה."