הוד מעלתה הביקורת! הסיפור הרומנטי למוצ"ש

לצפייה במסך מלא

הוד מעלתה הביקורת! הסיפור הרומנטי למוצ"ש

‎39

יחסים

63 תגובות יום שבת, 2/6/12, 20:09

"די כבר,דן,שקט!אנחנו מנסים להתרכז כאן!", נזפה בי בלא עדינות יתרה עדינה,מורה למתמטיקה,שישבה מול מחשב בחדר המורים ורשמה איחורים וחיסורים. הרמתי את ראשי מהלפטופ, שבו צפיתי בהנאה בבן של ז'אקי מפזז על הבמה כדראג קווין,המחקה את סלין דיון בשיר המפורסם מה"טיטאניק",כשהוא לובש גרבוני רשת שחורים ומאופר בכבדות. טוב,אז יש לי צחוק רועם וחזק. זו סיבה להעביר עלי ביקורת? ורק עלי? כאילו לא ישבנו בשולחן 5 מורים וצחקנו?! למה תמיד נוזפים רק בי???

עוד מילדות לא סבלתי מבקרים למיניהם,אך אלה,משום מה,חתמו אצלי קבע! אם התלבשתי מרושל,אז למה לא אלגנטי.אם דפקתי הופעה,אז למה הגזמתי,כולה סרט....אם נתלתה על זרועי איזו בלונדינית,אז אני בטח מתעלל בה,כי הרי אני לא רציני.אם אני מודיע על נישואין,אז למה דווקא עם זאת? הרי היא טיפשה כמו קיר ויפה בערך כמו מסמר...אם אני מגיש עבודת מחקר מבריקה למרצה שלי בטכניון,אז "חבל,חבל דן,לו היית מעמיק יותר היית מקבל 100...". מבקרים,נמאסתם!!!

כאדם בוגר,המבקרים רק התרבו...למה הלכתי להיות מורה למתמטיקה ולא המשכתי ללמוד לתואר דוקטור ואז הייתי מרצה בטכניון....למה יש לנו רק ילד אחד ולא שניים...למה עזבתי את תל אביב ועברתי לגור בכפר הוורדים ...למה התגרשתי....למה עוד לא מצאתי אישה חדשה....למה לא החלפתי מכונית,כולם כבר החליפו ורק אני נוסע בטרנטה...

נגיד בישיבות מורים, תמיד יש שאלות טיפשיות, ואף אחד לא אומר כלום.אבל כשאני שואל שאלה ממש חכמה, אני שומע נזיפות מכל עבר –"אוי,באמת,דן,איזו מין שאלה זאת? זה לא המקום ולא הזמן!". כמובן,אם עדינה תשאל את אותה שאלה, יסתכלו עליה בכבוד וגם יענו לה! אם מבקשים ממני למלא מקום ואני רק מצייץ שאני לא יכול עכשיו,כי הזמנתי הורים של מישהו,תיכף הביקורת –אני לא משתף פעולה,אני מפריע לאחראי המערכת לעבוד –אבל אם מישהו אחר,נגיד,עדינה,אומרת שהיא לא יכולה למלא מקום מאותה סיבה שאני אמרתי,ממש משתחווים בפניה,ואז עוד יותר נוזפים בי –"למה אתה תמיד מתווכח ולא עושה מה שמבקשים ממך? אתה רואה שאין מישהו אחר פנוי בחדר המורים,הנה,עדינה מאוד עסוקה,תתחשב קצת...."

שיהיה ברור,אין לי שום דבר נגד ביקורת,כל עוד אני זה שמכוון אותה לאחרים.אני פשוט לא סובל שמכוונים אותה אלי.זה יכול מאוד לפגוע בי.אני גבר מאוד רגיש.אז מה אם אני נראה חסון,חזק,שרירי וכריזמטי? התוך שלי מאוד רך ופגיע. אם יש דבר שיכול להרוס לי יום שלם זו הערה עוקצנית של ביקורת . ואתם יודעים מה, תמיד המבקרים עוטפים את זה באצטלא מכובדת שהם "רוצים את טובתי"..."לא,זה לא אישי,כמובן...", "הם אומרים את זה רק כי איכפת להם ממני...", "כי הם אוהבים אותי"...עשו לי טובה ותרדו ממני,כל אוהביי,טוב?

אתמול הגעתי מראש עצבני לבית ספר. בשבועיים האחרונים מדברים בסודי סודות על קיצוצים, וברור שמי שנכנס אחרון ,יוצא ראשון...אני לא מבין למה התקשורת מפמפמת כל הזמן שחסרים מורים, בעוד שבבתי ספר כל הזמן מקצצים משרות וגם ראשים! אני רק שנה ראשונה כאן,אבל אני בטוח שאני מורה מעולה.התלמידים אוהבים אותי,הם מצליחים במקצוע,אין לי נכשלים,אז למה שיקצצו אותי? זהו,כי ככה מלחששים, שצוות מתמטיקה יותר מדי גדול,אז אפשר לוותר על מי שהגיע אחרון. כאמור,הגעתי עצבני,כי המנהל אמר שהוא רוצה שאכנס אליו לשיחה.אז מה הוא כבר יכול להגיד לי? משהו טוב? ברור שלא!

אני מנסה לעשות לי קפה להירגע לפני שאני נכנס לפגישה. כמובן,החלב נגמר,ואיפה המנוולים האלה מהוועד? אף פעם לא בסביבה כשצריך שיפתחו את הארון הנעול! אני פותח בעצבים את המקרר,אולי נשארה בו איזו טיפת חלב,ומוצא שם קרטון שלם,איזה מזל! אני בא למזוג ממנו,והוא בכלל חדש וסגור,ו...מה זה? יש עליו פתק –"שייך לעדינה.נא לא לגעת!". אוי,באמת,חתיכת קמצנית,אגואיסטית,מי היא חושבת את עצמה? אני מביט במהירות לכל עבר,אף אחד לא לידי במטבחון הקטן,אז אני חיש מהר גוזר את הפינה,מוזג לי את החלב ומחזיר אותו למקרר,ובדיוק אז נפתחת הדלת ומופיעה...עדינה.

היא ניגשת למקרר, מוציאה את החלב שלה,הרכושנית הזולה הזאת, ותיכף פניה משתנים כשהיא רואה שהוא פתוח.אני מנסה לברוח בחשאי עם הספל,אך ללא הועיל.היא לא צועקת.היא אף פעם לא צועקת,רק נוזפת כמו בילד קטן ודביל –"אתה פתחת את החלב שכתוב עליו השם שלי?". אני מתפוצץ מזעם ואת כל העצבים שלי מוציא עליה –"כן!אני! מה תעשי לי? תפטרי אותי?". אני מוסיף אי אלו הערות ביקורת על אופייה, על העובדה שהיא רווקה ותישאר כזו, וזה כי למרות שהיא נראית טוב,הקמצנות שלה פשוט דוחה....שכחתי משהו? כנראה שלא, כי פתאום אני רואה דמעה זולגת מעינה,ועוד אחת...

לעזאזל....רק זה חסר לי...למה הכול קורה דווקא לי? עדינה מנגבת את עיניה ביד, שפתיה רוטטות. אני מרגיש לא נוח כל כך, תולש פיסת מגבת נייר מהמתקן על הקיר,ומושיט לה ללא אומר. מה אני אמור להגיד עכשיו? מה אני אמור לעשות? אני פותח את הפה,אבל לא יוצא לי כלום. "זה חלב דל לקטוז", היא לוחשת. "אני רגישה ללקטוז ולא יכולה לשתות חלב רגיל,אז אני מביאה מהבית....". אני מרגיש יותר חזיר מחזיר,אבל חייב להיכנס לחדר המנהל,אז אני יוצא מהמטבחון בלי להגיד מילה.

אני מתופף על ברכי מתחת לשולחן, כשהמנהל מדבר. נו, שיגיע כבר לעיקר,מה הוא עושה סקירה על התנהלות הצוות למתמטיקה? מילותיו יוצאות מפיו, נעות בחלל בינינו, אך לא מגיעות אלי. כמו בועות סבון הן מתפוגגות לפני אוזניי ונעלמות. אין לי מושג מה הוא אומר. "ולכן, למרות שאתה נכנסת אחרון לצוות, והיית צריך בעצם לצאת החוצה בגלל הקיצוצים, זה מאוד מרגש איך מדברים עליך בצוות, ובמיוחד עדינה, מורה צעירה שהגיעה שנה לפניך, וכל כך מעריכה את עבודתך, עד שהסכימה שאקצץ ממשרתה, כדי שלא תפוטר.....".

אני יוצא מהחדר. עדינה כבר לא במטבח. אני מחפש אותה בחדר המורים,אבל היא לא שם. אני פורץ בדהרה החוצה, ומצליח לתפוס אותה נכנסת למכונית שלה. "עדינה!", אני קורא באותו קול חזק ורועם שזכה הבוקר לביקורת ממנה. "עדינההההה!". היא מפנה את מבטה. דמות קטנה עם עיניים חומות ענקיות שכרגע אדומות קצת. אני אוחז בזרועה. "תשמעי...", אני אומר, וגרוני צרוד,אין לי מושג למה. "את תעשי טובה גדולה לחזיר אחד שאני מכיר מקרוב, אם תבואי אתו הערב לשתות קפה, ואז החזיר הזה ישמח להקשיב לכל ביקורת שיש לך לומר על ההתנהגות החזירית שלו...".עדינה נראית קצת מופתעת. "קפה עם חלב דל לקטוז...", אני מוסיף, ואז מקבל ממנה חיוך , שכמו שהוא קטן, עושה השתוללות רצינית בפעימות הלב שלי, תהרגו אותי למה....

* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)

* ציור של סלבדור דאלי שנראה לי מתאים