כשכתבתי בתחילת שנה"ל האקדמית על חזרתי לספסל הלימודים, אנ'לא ציפיתי שאעשה חברות חדשות. חשבתי על הלימודים עצמם, שמשולבים בעבודה (כשכירה בשני מקומות), ובמשפחה, ובקידום של עסק עצמאי, ובטח שלא העליתי בדעתי, ולא היו לי כוונות נסתרות, לעשות חברויות.

אבל כך קרה שהלימודים התגלו כיותר מידע אקדמי. הם התנהלו במעגלים, ותובלו בהתנסויות של התבוננות פנימית, בחשיפה, בתגליות עצמיות ובגילוי "סודות".

וכך חלפו השבועות, והנחנו לפי תור במרכז המעגל את צפונות ליבנו,

ובלי שהרגשתי, נרקם שם משהו אינטימי.

בלי שהרגשתי, מספרי הטלפון שלהן היו שמורים אצלי בזכרון.

בלי שהרגשתי, התנהלו שיחות שלא בזמן השיעור / ההפסקה.

בלי שהרגשתי, התגעגעתי משבוע לשבוע.

ולא הרגשתי איך הן נוזלות לתוך היומיום שלי.

ואז יצאנו, כל החמש, לבלות.

לבלות, עאלק.

לא היו שם אלכוהול, ולא גברים. לא ענני עשן ולא כובד איפור.

הלכנו לבית קפה. אכלנו טוסט, ושתינו תה (או קפה). ודיברנו. וצחקנו על זה שאנחנו יודעות אחת על השניה את הדברים הכי אישיים, אבל אין לנו מושג במה עובדים הבעלים שלנו... ועיבדנו חוויות מהלימודים. והתייעצנו, ושיתפנו, וצחקנו, והחמאנו אחת לשניה. ובחצות הלכנו, כל חמש הסינדרלות, הביתה.

ולא הצלחתי להירדם כי הייתי בהתרוממות רוח מטורפת.

ולמחרת גיליתי שלא הייתי היחידה שהאדרנלין הציף אותה.

ומאז אני מסתובבת בעולם באנרגיה של טינאייג'רית מאוהבת.

מאוהבת בארבע נשים שבכלל לא ציפיתי שיכבשו חלקות בלבבי.