מוקדש לורד, שירה ואיתי, שלא מפסיקים לענג את שהותנו כאן בקפה.

קופסת הקרטון ושלושת אלבומי התמונות שקיבלתי מאבא הכילו פחות ממאתיים תמונות, אבל מאחורי כל אחת מהן הסתתר עולם ומלואו.

הבטתי בתמונה של נערה צעירה ובכתב היד העגלגל שנכתב על גבה: "לניסן! תמונה מימים סוערים ורבי גוונים. קבל מתוך הרגשת ידידות עמוקה. חדוה, 2.7.44."

בתמונה אחרת, בגוון צהוב עכור, מופיע הדוד, ישוב בודד על ספסל, מבטו מיוסר ועיניו נעוצות בעיני המתבונן. "לכב' אחי ניסן ומרים, במתנה לכם תמונתי. ירושלים, 15.6.49, ממני, נחום," נכתב על גב התמונה.

"לדוד ניסן היקר, למזכרת נצח, ממני, ישי אליהו, 26.11.61," נכתב על גבי תמונת בר-מצווה של בן הדוד שנהרג במלחמת ששת הימים.

ספק רב אם מישהו יטרח להציץ בעשרות אלפי התמונות שאשאיר אחרי לכתי.

גם אם הדיסק הקשיח לא יישחק ושום ווירוס לא ימחק את תכולתו, קרוב לוודאי שבעוד עשרים שנים כבר לא ניתן יהיה לקרוא את המדיה הדיגיטלית של היום, כמו שהיום לא ניתן לקרוא את הדיסקטים המרובעים ששימשו בעשור הקודם.

עשרות אלפי תמונות שכל אחת מהן תופסת כשניים וחצי מגה-בייט של זיכרון, כפול מזה הנחוץ למאה ועשרים העמודים של עבודת הדוקטורט שלי.

אז מי אמר שתמונה אחת שווה (רק) אלף מילים?

קראתי פעם נוספת את החיבור שכתבתי. כבר לפני חודש רציתי להגיש אותו ולהשלים בכך את חובותי לתואר השלישי, אבל עדיין לא הייתי שלם עם פרק המבוא, ובכל פעם שקראתי אותו מחקתי שורה, הזזתי קטע ממקומו והוספתי משפט או שניים.

עשרים שנה עברו מאז הגשתי את העבודה לתואר השני, ופתאום נזכרתי איך גזרתי אז קטעים שלמים מהסטנסילים המודפסים והדבקתי אותם במקומות אחרים בעזרת סלוטייפ משרדי. "גזור והדבק," חייכתי לעצמי, והקלדתי שני משפטים נוספים בפרק המבוא.

הכול החל בסיור תמים בשוק הפשפשים של עכו העתיקה. עננים שחורים כיסו את השמים, החושך ירד מוקדם מהרגיל, וטיפות גשם טורדניות דחקו בתגרנים להיפטר מהסחורה שברשותם.

"ארבע ספרים במאה," שמעתי את צעקתו של אחד שניצב מעל שני קרטונים עמוסי ספרים.

"אנציקלופדיה בזול!" נשמעה צעקתו של אחר, "כל כרך בעשרה שקלים."

"אנציקלופדיה עברית בהזדמנות, "נשמעה קריאה רמה במיוחד, "כל הכרכים במאה."

גם אז ירד גשם, כשקיבלנו לידינו את הספר הראשון.

היו אלה ימי החנוכה. המורה קראה לכל ילד בשמו והגישה לו את הספר כשחיוך חגיגי נסוך על פניה. כשקראה בשמו של אביתר, לבי העלה את קצב פעימותיו. ידעתי שאני הבא בתור.

ניגשתי אליה בצעדים מהוססים, אחזתי באוצר היקר בשתי ידי, וכמעט מעדתי כשחזרתי למקומי. ידי רעדו כשפתחתי את הספר .

"דנה קמה – קמה דנה, חנה קמה – קמה חנה," היו המילים הראשונות שקלטו עיני, וחג האורים התגמד אל מול עוצמתו של חג הספר.

כרכי האנציקלופדיה שלא נמכרו התגוללו על הרצפה ונרטבו, ובעלי הבסטות אפילו לא טרחו להרימם. אחד מהם הרים את כרך ט"ו, תלש ממנו כמה דפים וניסה לנגב בהם את שמשות הרכב הרטובות, אך מיד השליך מידו את הנייר המשובח ואת מלאכת הניקוי השלים תוך שימוש בעמודי השער של ישראל שלנו.

הוצאתי את מצלמת הפּוֹקֶט הזעירה מכיסי וצילמתי את המראות שלימים היוו עבורי את הדחף להירשם ללימודי התואר השלישי ולהציע דוקטורט בנושא "מהפכת המידע". עד שאסיים את העבודה לבטח אמצא לה שם נדוש פחות.

מעולם לא סמכתי על הדיסק הקשיח, ואת כל מה שכתבתי גיביתי בשני זיכרונות ניידים נוספים. אחד מהם שמרתי במגירה של הבגדים התחתונים, ואחד נשאתי איתי דרך קבע בכיסי. אחרי כל הוספה או מחיקה, ולו גם של מילה בודדה, עדכנתי את הקבצים בשני ההתקנים.

זה מה שניסיתי לעשות גם באותו בוקר יום שישי, שלושה-עשר בפברואר.

אחרי שסיימתי את ארוחת הבוקר השגרתית – שתי פרוסות מרוחות בכמות נדיבה של אבוקדו וגבינה לבנה, עגבנייה אדומה וכמה זיתים ירוקים – ולפני שהעריתי לגרוני את טיפות הקפה האחרונות, הרדיו במטבח הגביר פתאום את עוצמתו.

"היום במוסף השבועי של ידיעות אחרונות," קרא הקריין בקול סמכותי, "מיהו הגבר החדש בחייה של שרית חדד...?"

מיד הפעלתי את המחשב והקלדתי שני משפטים נוספים לפרק שנשא את הכותרת "עיתונות חדשה". אחר כך הוצאתי מכיסי את הֶתקן הזיכרון ותקעתי אותו בתוך שקע USB. אחרי שעדכנתי את הקובץ בדיסק בדקתי את תיבת הדואר האלקטרוני ופתחתי הודעה חדשה שקיבלתי. לפתע פתאום השמיעו הרמקולים צליל קצר וחד, והמחשב הפסיק להגיב ללחיצות העכבר. כיביתי והפעלתי אותו פעמיים ושלוש, אבל מערכת ההפעלה שבקה ואי אפשר היה להעלותה על המסך.

פתחתי את מגירת הבגדים התחתונים, מיששתי את דיסק הגיבוי השני ונשמתי לרווחה. את המחשב הנגוע, מסרתי לחנות המחשבים הקרובה לביתי, ובאותה הזדמנות ביקשתי מהם להתקין בו פּוֹרְט USB מהיר.

קיבלתי את המחשב אחרי פירמוּט הדיסק הקשיח ואחרי שהותקנה בו תוכנת אנטי וירוס עדכנית. בחנות סיפרו לי שהמחשב נפגע, יחד עם עוד עשרות רבות של מחשבים, מ"תולעת" שמאוחר יותר זכתה לכינוי "וירוס ירושלים".

ידי רעדה כשהכנסתי את הֶתקן הגיבוי שנותר לתוך שקע ה-USB החדש.

הפעלתי את המחשב, ולהפתעתי הוא לא זיהה את החומרה החדשה. המתנתי עוד כמה שניות ופתאום, לנגד עיני, עלה מדיסק הגיבוי עשן כחלחל ודק.

כיביתי מיד את המחשב ורצתי איתו לחנות. הטכנאי פתח את המארז, הציץ פנימה ותפס את ראשו בשתי ידיו. "החלפתי את הפלוס והמינוס של השקע החדש," אמר בקול נכאים, "היה לך משהו חשוב שם?"

הוצאתי מכיסי פיסת נייר ורשמתי עליה כמה מילים. בראשי כבר התרוצצו המשפטים שכל כך חיפשתי לפרק המבוא של עבודת הדוקטורט.