אור קלוש בקע בפינת החדר הגדול,צללי חושך הטילו פיסות עלומות ושוממות בעפיפות הוילונות שנעו קלילות במשבי רוח חרישית,מסיטה רובדי חושך כרצון עז להאיר השממה באור נוגה. עששית שלהבת ריצדה אורה ברפיון עמום,נאבקת על חייה למען לא תסיר נשמתה לחושך הגדול.אור חלוש האיר את הדף הפתוח: "ואראך,והנני,זר ונוכרי בארצי,להביאך אל נפשי,טהרת צדקתך,לעבדך לעולם". והאצבע הרוטטת,מלטפת כל אות,לחוש את הקדושה למען תבוא אל הלב,לשלמות ענוגה.ודמעה קטנה בצבצה מתוך כרכי ההתרגשות ,הומה נפשה אושר נעלה. ואור העששית דעך וכבה,רק צללי פנסי הרחוב האירו החדר באור חרישי. ויקום,וילך אל מיטתו,לבקש חסדי רעייתו. רק אתמול נישאו ברוב הוד והדר,למען יאחדו נפשם כמצוות האל. חרש עלה על יצועו הס מלהעיר את זוגתו... הקראת עד כה? שאלה. הקדשתי ליבי לתורתי,השיב. עלייך גם להקדיש זמן לעצמך,התלוננה,מאוחר עתה. יודע הנני,אך תורתי היא אמונתי. ואני מכבדת אותך על כך,אמרה. ההתעלות בקריאה של התורה,המעשים המילים ,חופן הקדושה נוגע בי באלפי נגיעות מלאכים,לחוש את מגע אלוהיי בשפתיי,כשממולל אני את מילותיו.יהרת קדושה מבצבצת בעולמי. יודעת אני את הרגשתך,ומבקשת להיות עימך.ועיניה בוחנות פניו באהבה. שם,בין הררי שאול לגשרי תשובה,אניח את צידת עמלי,ואנוח בצל ברושי דרכים,להפיח חיים בעזרי משכן נפשי ממעגני צדקת יומי. ואלגום מימי מעיין זכים,וריח אדמתי אטבול במעשיות עברי,להביא דמעתי אל עפר חיי לקדש תמימותי האובדת למראית חיי הנשכחים, ותיקם רוח החרישית,ותביא עימה מחולות רעננים מארץ רחוקה,לפזר מכלאות עצב להילולי סערת חורף מתרחקת,ותשקוט את ים תפילותיי,וינוחו גליו מסעור וממעל,כוכב שמים רוטט הילתו,משובת חן קורן משאלתו לבוקר החדש,אפוף בטלליו לתרועת שיר של שחרית. ורק קול המואזין מהדהד במורדות החיים כרוח חולפת,השורקת נתזי דמעה מנהר החטאים ,לבשר בואה של קדושה נשכחת לעבודת אל נאמנה. ואת זרעך אפזר בארץ כולה,למען ירבו בניך ובני בניך..לחש חרישית. ותקרב אליו,להגן על עצמה מפני החושך. ויאמץ אותה אליו,לנתינת אהבתו . ויראה מערומיה,לגשש עורה בידו ועיניו מתובלות בחן יושרה,וימולל סליחתו לבל יטיל בושתו בימיו,לחרדת חטא שאינו קיים. רעייתך הנני,פקח עינייך כי מצוותו של אלוהים היא להפרות זרעו.ואני,נבחרתי לשאת את עולליך עימי עד יצאו לעולם.לחשה לו קלות. ותושט ידיה,ותפקח עיניו, לקבל את מראית הגוף העירום. עלייך לקבל את גופי,לחשה,למען יחיה זרעך לעולם,ויתנו בך ילדיך שמחת חיים,וגאולת ברכתו של אלוהינו לחיים מאושרים. וליבו מאיץ פעימותיו כסנה הבוער שלא נאכל התרגשותו אופפת פרקי ידו רוטטת בעצמותיו להתפעמות ברוכה חוצצת תפילתו הודית משאלתו לאשת חייו יחידתו. קח את גופי,לחשה לו.בלילה הזה אני שלך,להביא בי סודותייך למען אשא את ברכתך בתוכי עד יביא בה חיים אלוהיי,ולך אביא מתנתך כלולות הברית,נצר אחרון לזיכרון עולם. ומילותיה,דמעות מרטיבות את לחיין,כגשם לאחר המבול,וקשת של מילים מרככת ליבו,להביא לרעייתו טליתות אהבה,לשמח נפשה טוהר של מלאכים. וגופה רך כמשי,עונג צלול בעורה,ואסורה ככוויה בידו,ברתע מפוכח. וידה מונחת בידו,מובילה אותו אל גופה,לבקש את מנחות אהבתה,ניחוחות של תענוגות בנפשו הטהורה. וילכו אל סודות האלוהים,לחפש את ילדותם השנייה סומים פרצו בין נפלאות חידת הבריאה לתת בנפשם את זרעי אברהם,ככוכבי השמיים הבוהקים טובם אור יקרות. ווילון פרוץ,רוחש משביו רוח מלטפת,מאצילה משבייה בטחון מהורהר בכמוסות הלילה הנמוג אל הבוקר החדש. |