עוד מעט יומולדת. עוד שנה עברה. כשהתחיל האביב התחלתי לפרוח, חזרתי לעצמי אחרי החורף המדכא, הקר והארוך משהו. אבל בלי ששמתי לב היומולדת הגיע. בשנים האחרונות כשמתקרב התאריך הזה ואני מסתכלת אחורה על השנה שהיתה מציפה אותי ההרגשה שככל שמתבגרים החיים קשים יותר. תחרותיים יותר.
מגלים עד כמה אנשים יכולים להיות תחמנים, מניפולטיביים, אינטרסנטים ולפעמים סתם טפשים (וביננו עם אלה עוד יותר קשה לי). אני מסתכלת על הילדים של חברה שלי וחושבת כמה כיף זה להיות ילד, כמה חבל שמעריכים את זה רק אח"כ.

כשהיתי בתיכון רק חיכיתי לסיים את זה כבר וללכת לצבא. בצבא רק רציתי לסיים את זה ולהמשיך ללימודים, כמובן  לנסוע לטיול, לצאת מהבית של ההורים ולעבור לגור לבד... לקנות אוטו, למצוא אחלה עבודה וסוף סוף להתחיל את ה"חיים האמיתיים".  כאילו שברגע שאני היחידה שמחליטה, ששולטת בחיים שלי בלי שאף אחד יגיד לי מה לעשות – החיים יהיו פשוט נפלאים.

אז זהו שלא.

עכשיו זה נראה כאילו אין מטרה,הכל סתמי, משעמם ושגרתי להחריד. אותו משרד, אותם אנשים, אותה המשכורת, אותה הבירה באותו הפאב. העניין הוא שהנושא הזה עלה בשיחות שונות שיצא לי לשמוע בזמן האחרון. על איך כשהינו צעירים עשינו שטות כזאת או אחרת ומה לעזאזל חשבנו לעצמנו? או שפשוט העניין הוא שלא חשבנו הרבה יותר מדי כמו שאנחנו עושים עכשיו.
כן, אני יודעת, קוראים לזה להתבגר... אבל מה אם לא בא לי?
פעם ארזתי תיק וטסתי לדרום אמריקה בלי שום דאגה ובלי תכנונים והיה מדהים... והאמת היא שזה כל מה שבא לי לעשות עכשיו – לראות עולם. הוא כ"כ גדול וכל רגע ב"חיים האמיתיים" האלה כביכול מרגיש לי כאילו אני מפסידה את העולם האמיתי שנמצא שם, בחוץ, ממש מעבר לחלון מחכה לי...

אז עוד יומיים אני אארוז תיק ואסע, אז מה אם זה רק סופש ארוך באי קרוב, גם זה משהו